התקרית הקשה בבית חאנון שבה נפלו חמישה לוחמים ו־14 נוספים נפצעו, הדליקה נורות אזהרה רבות באשר לכיוון שאליו צועדת הלחימה ברצועת עזה.
מאז פרוץ מבצע 'מרכבות גדעון' נפלו ברצועה יותר מ־30 חיילים, ורבים נוספים נפצעו. המטרה המוצהרת מצד ישראל הייתה סגירת המערכה ברצועה, כשהתוצאה המיועדת הייתה הכרעה של חמאס. אלא שהתוכניות שהוגשו לא הציבו יעד של כיבוש כל הרצועה. באופן רשמי, התוכניות שהניח הרמטכ"ל על שולחן הקבינט קבעו "השגת שליטה של 75 אחוז משטח הרצועה בתוך חודשיים של לחימה".
למעשה, לפי צה"ל מדובר היה בכיבוש של עוד 35 אחוזים משטח הרצועה, שכן לפי טענות הצבא עם פרוץ מרכבות גדעון ישראל שלטה ב־40 אחוזים משטח הרצועה. אלא שישראל מעולם לא השלימה את מטרות המבצע כפי שהוגדרו בתוכניות הצבאיות. ביום רביעי שעבר סיימה ישראל באופן רשמי את 'מרכבות גדעון' ופתחה במבצע אחר, 'כלביא יתנשא', כאשר היא משיגה שליטה רק על 65 אחוז מהשטח.
המהלכים הללו הולידו ביקורת חריפה מאוד בקבינט לאורך השבוע החולף. "מחליפים פה שמות של מבצעים כאילו מדובר באיזה טריק שיווקי. זאת אחיזת עיניים. בסוף אנחנו נמצאים באותה מלחמה שהתחילה ב־7 באוקטובר. בשביל זה כל שבועיים צריך לצאת למבצע חדש? כדי להסוות שלא עמדנו ביעדים של המבצע הקודם?", אומרים בכירים בקבינט ל'בשבע'.
במטרות שהגדיר צה"ל מופיע שינוי שיטת הלחימה ברצועה, מעבר משיטת הפשיטות שכשלה לשיטה של כיבוש השטח. ההיגיון היה ברור: שיטת הפשיטות הובילה לכך שאחרי שצה"ל ניקה שטח מסוים משליטת חמאס, הוא יצא החוצה ואיפשר לחמאס לחזור ולהשתקם. הכוונה הייתה שהאחיזה בשטח תוביל לכך שצה"ל יוכל לגדוע כל ניסיון שיקום של חמאס. אלא שזה לא קרה. אחת הסיבות העיקריות לכך היא הגדרת המונח 'שליטה בשטח'.
לפי גורמים צבאיים שאיתם שוחחנו בימים האחרונים, כשצה"ל מדבר על שליטה בשטח הוא מתכוון ליכולת של החיילים לנוע בכל מקום בתא שטח מוגדר, מעל ומתחת לקרקע. אך יכולת התנועה אינה מעידה על שליטה בשטח, כלומר על ניקיון תאי הטרור, הוצאת השטח משליטת חמאס ומניעת שיקום הארגון במקום.
על מנת להבין את משמעות הפער, הסבירו הגורמים הצבאיים את ההבדל בין השליטה של ישראל ביהודה ושומרון לבין המצב בצפון הרצועה. "ביהודה ושומרון המצב הוא שבצירים כמו חווארה יש היום שליטה מוחלטת. אין כמעט אפשרות שיהיו אירועי טרור בציר, כי אנחנו בשטח, ניקינו אותו מטרוריסטים ואנחנו גודעים כל שבב של טרור שרק מנסה להרים את הראש, וזה נכון לג'נין בדיוק כמו שזה נכון לתוך תחומי ישראל. זאת שליטה בשטח. בעזה זה לא המצב. אנחנו רואים שחמאס מצליח מדי יום להציב לנו מארבים, לפעול בחוליות נגדנו ולגבות מאיתנו מחירים כבדים", מסבירים הגורמים.
אותם גורמים אומרים ל'בשבע' כי למרות ההבטחות, הן של צה"ל והן של ראש הממשלה נתניהו, שאמר רק השבוע כי מעזה לא יהיה יותר איום על ישראל, בפועל "אין דרך להבטיח שלא יהיה ירי ממקומות כמו בית חאנון לעבר שדרות מפעם לפעם, או שמחבלים לא יצליחו לחדור לשטח ישראל".
הדברים שאומרים הגורמים הצבאיים שאיתם שוחחנו מטרידים למדי, אך כאמור הם היו צפויים למי שעקב אחר התוכניות הצבאיות שהגיש לקבינט הרמטכ"ל אייל זמיר. התוכניות הללו היו שונות מאוד מהתוכניות שהניח על השולחן בטרם קיבל את המינוי, כשהציג לקבינט המצומצם את תפיסתו באשר ללחימה ברצועת עזה. בימים שקדמו למינוי תמך זמיר בכיבוש מלא של הרצועה, בניהול ישראלי מלא בסוגיית הסיוע ההומניטרי ובעידוד הגירה של תושבי הרצועה. בפועל, התוכניות שלבסוף הוכנו לבקשתו ואושרו בקבינט הציבו יעדים אחרים לגמרי.
"למרות ההצהרות וההבטחות שניתנו לציבור, בפועל התוכניות שאושרו למרכבות גדעון הן לא התוכניות שיכריעו את חמאס, לא התוכניות שהיה צריך להכין לרצועת עזה, לא התוכניות שהרמטכ"ל זמיר דיבר עליהן בתחילת הדרך ולא אלה שהוא אישר בהתחלה", אומר תת־אלוף (במיל') ארז וינר, לשעבר עוזר הרמטכ״ל ומפקד מכלול התכנון האופרטיבי בפיקוד דרום.
איך אפשר להסביר את הפערים הללו בין ההצהרות המקוריות לתוכניות שהוא הוציא אל הפועל בסוף?
"כשמדינת ישראל הלכה על עסקת החטופים האחרונה, שר הביטחון אמר שנחזור להילחם וכשנחזור נילחם אחרת, בלי גמגומים ובמטרה להכרעה מלאה של חמאס. אלה היו ההנחיות שהוא נתן לצבא. הרצי הלוי עדיין היה הרמטכ"ל, אבל היה לו תאריך עזיבה. אנחנו בפיקוד דרום התחלנו להכין תוכנית לפי ההגדרות שקיבלנו. אייל זמיר הגיע אלינו לפיקוד, עדיין לפני שהוכרז כרמטכ"ל הבא, אבל כבר היה ברור שהוא יחליף את הרצי. הוא שומע את התוכנית שעבדנו עליה ומורה לנו לעצור את העבודה. הוא אמר בפירוש שהוא רוצה תוכנית אחרת לגמרי. הוא רצה לדעת מה הסקנו מחודשי הלחימה לפני כן. ענינו לו ששיטת הפשיטות לא סיפקה את הסחורה, והבעיה הנוספת היא שכל עוד אין לנו שליטה מלאה בסיוע ההומניטרי, חמאס ממשיך להחזיק בקרקע. בשביל לשנות את המצב צריך לשנות מהותית את שתי הנקודות הללו, ולהוסיף אליהן את סוגיית ההגירה כפתרון אמיתי לרצועה. הוא שמע, קיבל את הסברים שלנו וביקש תוכנית אחרת, כזאת שתוביל לדבריו לסגירת הלחימה ברצועה תוך חודשיים".
כמה זמן לקח לכם לבנות את התוכנית החדשה לפי רצונו?
"לא לקח זמן בכלל. היא כבר הייתה כתובה יותר משנה וישבה אצלנו במגירות. הצגנו לו אותה, והתחלנו שורה של ישיבות ופגישות איתו לחידוד שלה. לבסוף הוא מאשר אותה ואת הצעדים שנקבעו בה. התוכנית הזאת הניחה את כל אבני הדרך שצריך כדי להכריע את חמאס, וזה מה שאייל זמיר אישר בתחילת הדרך".
מה כללה התוכנית?
"כמה אלמנטים חשובים. קודם כול, התוכנית דיברה על התקפה סימולטנית מכמה חזיתות במקביל, ולא רק מצד אחד. שליטה מלאה של 100 אחוזים בסיוע ההומניטרי. הצלע השלישית, העברת האוכלוסייה למרכזים הומניטריים מוגדרים ומשם להגירתם אל מחוץ לרצועה. וכמובן, שליטה אמיתית בשטח. התוכנית הזאת הייתה כתובה ומוכנה זמן רב בפיקוד דרום, כי ראינו בדיוק מה לא עובד לאורך חודשי הלחימה שהיו עד אז. הבעיה היא שבחלק מהזמן הרצי לא רצה לקדם את התוכנית הזאת, ובחלק אחר היו אירועים אחרים שבגללם אי אפשר היה לקדם את התוכנית הזאת, כמו הלחימה בלבנון. חשוב לומר שגם הרצי וגם אייל התנגדו בעקביות לממשל צבאי, והיינו צריכים לחפש חלופות. ככה נולד הקונספט של החברה האמריקנית שתחלק את הסיוע במקום חיילי צה"ל".
התוכנית הזאת היא התוכנית שהוצגה גם לקבינט המצומצם?
"זמיר ביקש שנכין עוד חלופה לתוכנית, אז הצגנו תוכנית דומה, עם עקרונות זהים אבל בשיטת פעולה מעט שונה, שהמשמעות שלה הייתה שהיא תיקח מעט יותר זמן לביצוע. שתי התוכניות הללו הוצגו לקבינט והוא דן בהן, אבל המסקנה הייתה שלפני שמאשרים את התוכנית הזאת, שהיא התוכנית הגדולה, ננסה להפעיל עוד לחץ על חמאס כדי להגיע לעסקה נוספת שתחזיר עוד חטופים. הכנו תוכנית ביניים, שהפכה למבצע 'עוז וחרב', כשאנחנו מבהירים שהיא תוכנית מצומצמת שמטרתה להפעיל לחץ של כשבועיים על חמאס, מתוך הבנה ברורה שאם הלחץ הזה לא עובד, עוברים לתוכנית הגדולה. לכן היא גם הייתה מדורגת, כדי שניתן יהיה לעבור לעצימות הגבוהה במהירות".
הלחץ, כידוע, לא עבד. חמאס לא נרתע מהפעולה הצבאית החדשה, ועסקה נוספת לא יצאה אל הפועל. וינר מאשים בכך את הקמפיין הציבורי שהתנהל במקביל לכך וקרא לעצור את הלחימה. "חמאס כן נלחץ מהצעדים שנעשו בעוז וחרב בשבוע הראשון של המבצע. אבל אז התחיל הקמפיין בארץ על עצירת המלחמה, עצומות הטייסים החדשות, עצומות המילואימניקים החדשות, וחמאס – שקשוב מאוד לתקשורת הישראלית ולמה שנעשה כאן – הבין שאין לו שום סיבה להתקפל, כי ישראל תעשה זאת לבד. הוא חזר להציב את הדרישות המוגזמות שלו לכניעה מוחלטת של ישראל, והעסק קרס".
מתי הרמטכ"ל עצמו עבר משיח של הכרעה ושל התוכנית שאתם הצגתם לו לבקשתו, לשיח שמדבר על שליטה ב־75 אחוז בלבד מהשטח ורצון להגיע לעסקה ולסיום המלחמה כשחמאס לא הוכרע?
"הדבר הכי משמעותי שקורה בתקופה הזאת הוא חילופי האנשים שסביבו. אומנם אדם קרוב אצל עצמו, אבל אני חושב שהאירוע המשמעותי היה ההחלטה שלו לשחרר אותי משירות מסיבות פרסונליות. בעולם אין ואקום, ואם הכוחות ההתקפיים יותר מפנים את מקומם, מי שיתפוס את המקום הם אותם בכירים מהצד השני, וזה מה שהיה. הפצ"רית הגיעה עם חוות דעתה שאי אפשר להניע את האוכלוסייה מצפון הרצועה לדרומה ואי אפשר להימנע מלהכניס לצפון הרצועה סיוע הומניטרי. באותו הזמן מגיע רסאן עליאן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ואומר שהתוכנית לחברה האמריקנית לא תעבוד, היא מורכבת מדי, נסתבך איתה, ולכן אנחנו נמשיך להזדקק לאותם ארגונים בין־לאומיים שעד היום חילקו את הסיוע, למרות שאנחנו יודעים שחלק ניכר ממנו הגיע בכלל לחמאס. אז עליאן מבטיח לממשלה שהוא ידע לסגור עם אותם ארגונים את התנאים שיבטיחו שהפעם זה יהיה אחרת. במקביל לכך מגיע איש מנהלת החטופים והנעדרים, האלוף ניצן אלון, ואומר שבצפון הרצועה יש חטופים והפעולה הצבאית שלנו שם תוביל למותם. שום דבר מהדברים האלה לא נכון עובדתית, אבל זמיר משתכנע ומשנה את התוכניות. הצורה שבה הוא מציג את הדברים בקבינט נועדה שזה יודלף, כשהוא יודע שאין אף ראש ממשלה בישראל שילך לצעד שיוביל בהכרח למותם של החטופים, וככה נתקענו עם התוכניות של מרכבות גדעון, שלא סיפקו את הסחורה".
הפצ"רית אסרה, הממשלה התיישרה
סוגיית הסיוע ההומניטרי שהזכיר וינר נמצאת במחלוקת קשה בין הדרג המדיני לדרגים המקצועיים עוד מראשית ימי הלחימה. חוות הדעת של הפצ"רית, האלופה יפעת תומר ירושלמי, קובעת שלמעשה ישראל לא יכולה להפעיל לחץ הומניטרי על צפון הרצועה במטרה לגרום לאוכלוסייה האזרחית להגר לדרום הרצועה. דגש מיוחד שמה הפצ"רית, בגיבוי היועצת המשפטית לממשלה, על כך שישראל אינה יכולה לנקוט מדיניות של הטלת מצור על המרחב, שכן לפי טענתה מדובר בצעד שאינו חוקי על פי דיני המלחמה הבין־לאומיים.
חברי הקבינט תמהים חודשים ארוכים על עמדת הפצ"רית, וטוענים שהיא איננה מתיישרת עם החוק הבין־לאומי. הדבר הוביל לאירוע חסר תקדים בתולדות ישראל: בחודש מאי האחרון, ימים ספורים לפני שישראל יצאה למבצע 'מרכבות גדעון', הניח השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר על שולחן הקבינט חוות דעת חלופית שהוכנה לבקשתו על ידי עורך הדין דוד פטר. פטר ייצג את הממשלה ואת בן גביר עצמו בכמה עתירות שהוגשו נגדם לבית המשפט העליון, ובהן היועמ"שית סירבה לייצג את הממשלה.
חוות הדעת של פטר, שאותה אנחנו מפרסמים כאן לראשונה, הציגה בצורה מפורטת למדי מדוע חוות הדעת של הפצ"רית אינה מתיישבת עם המציאות. לפי הפירוט שהוצג בחוות הדעת, החוק הבין־לאומי לא רק שאינו אוסר את השימוש במצור כשיטת לחימה, אלא אף מציין אותה כשיטת לחימה לגיטימית ומקובלת בעולם כולו. נוסף על כך, חוות הדעת מציגה מחקרים בין־לאומיים שמוכיחים כי שיטת המצור דווקא חוסכת בחיי אדם. כמו כן, חוות הדעת מראה כי מדינות המערב השתמשו בעצמן ב־20 השנים האחרונות לא פעם בהטלת מצור על שטחי לחימה, וכן שהאמנות הבין־לאומיות שעליהן חתומה ישראל מאפשרות הטלת מצור, וגם מאפשרות מניעת הכנסת סיוע הומניטרי כשישנו חשש שהסיוע ייפול לידי כוחות האויב, במקרה זה חמאס. הקבינט בחר שלא לאמץ את חוות הדעת החלופית, אלא לפעול על פי חוות הדעת של הפצ"רית.
"המחשבה שהטלת מצור יש בה משום פשעי מלחמה חסרת כל ביסוס קיים. מאז שהמין האנושי נוצר יש מלחמות, ומאז שיש מלחמות, כלומר משחר ההיסטוריה, לוחמת מצור הייתה דבר לגיטימי לחלוטין. זה נכון לעת העתיקה, וזה נכון גם לימינו אנו", אומר עורך הדין דוד פטר, מחבר חוות הדעת החלופית, מומחה למשפט ציבורי ופרשן משפטי.
יש איזשהו מקום או אמנה שבהם לוחמת מצור מוגדרת פשע מלחמה?
"לא רק שאין דבר כזה, בפועל יש שלל התייחסויות שמראות שמדובר בצעד חוקי לגמרי, שיש לו סייג אחד – אי אפשר שמטרת המצור הרשמית תהיה הרעבת האוכלוסייה כיעד. זאת בעצם המגבלה היחידה. אם מטרת המצור היא לא הרעבת האוכלוסייה אלא פגיעה בכוחות היריב, מדובר בצעד לגיטימי לחלוטין, שגם מופיע במסמכי הקוד המלחמתי של חלק ניכר מצבאות המערב".
איך יודעים להבדיל בין מצור שנועד להרעבת אוכלוסייה למצור שנועד לפגוע באויב?
"זה נורא פשוט. רואים בעיניים מה מטילת המצור עושה. אם מטילת המצור מעודדת את האוכלוסייה לעבור לשטחים הומניטריים ששם מחלקים מזון, ומשקיעה בכך המון כספים, הרי ברור שהיא לא מנסה להרעיב את האוכלוסייה. זה בדיוק מה שישראל עושה, וזה הרבה מעבר למה שמדינות אחרות עשו במקרים דומים. ישראל עושה הרבה מעבר למינימום הנדרש, ולכן לומר שהיא מבצעת פשע מלחמה מסוג הרעבה זה או בורות או שנאה ואנטישמיות".
שנאה ואנטישמיות אלה טיעונים שטובים מול בית הדין בהאג, לא מול היועמ"שית והפצ"רית.
"נכון. ולכן אני חושב שהעמדה המשפטית המוצגת בישראל נמצאת באופסייד. יש פה פחד מפני השלכות בין־לאומיות כמו סנקציות ודברים מעין אלה. אבל חשוב לומר כמה דברים: קודם כול, למרות כל המגבלות שלקחנו על עצמנו, זה לא מנע את הצווים נגד נתניהו וגלנט. כלומר המחשבה שאם נגביל את עצמנו נגן על עצמנו בזירה העולמית לא הוכיחה את עצמה. ודבר נוסף, נניח שזו הסיבה, וזו אכן יכולה להיות סיבה לגיטימית להטיל על עצמנו מגבלות, צריך להציג אותן בדיוק כמו שהן – מגבלות נוספות שאנחנו לוקחים על עצמנו, ואין קשר בינן לבין החוק הבין־לאומי. אבל זה לא המצב. הטענה שלהן היא שמדובר באיסור בחוק הבין־לאומי, וזה לא נכון".
נכון בכלל לדבר על משפט בין־לאומי כתחום של מותר ואסור מבחינה משפטית? הרי בשורה התחתונה מדובר בזירה פוליטית יותר משהיא משפטית.
"תיארת זאת במדויק. המשפט הבין־לאומי הוא לא תחום משפטי מוגדר, אלא מסגרת פוליטית־דיפלומטית. יש אמנות שמדינות מתחייבות להן כשהן מצטרפות אליהן, יש את הנורמות המקובלות על ידי כל העולם, אבל בסוף מדובר במערכת כוחות מדינית. אבל יש איזשהו ניסיון אוטופי של משפטנים מזרם מסוים בכל רחבי העולם, לנסות ולייצר חוקת־על בין־לאומית ולהכפיף אליה את העולם. מערכת המשפט הישראלית רואה בעצמה אחת מנושאות הדגל של הגישה הזאת, מאז ימי אהרן ברק. זאת גישה מסוכנת מאוד, שמדינות העולם לא מקבלות אותה, אבל היא כובלת את ידיהן של המדינות הקטנות יותר, ואנחנו בהן".
בסוף זאת ההחלטה של הממשלה ללכת לפי עמדה כזו או אחרת, והם בחרו בעמדת היועמ"שית והפצ"רית.
"נכון. אבל צריך לומר בכנות, לא בטוח שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה בסוגיות כאלה ללכת שלא לפי חוות הדעת של היועמ"שית. לא בגלל שהיא נכונה משפטית, אלא בדיוק בגלל שמדובר בסוגיות של פוליטיקה ודיפלומטיה בין־לאומית, והליכה כנגד אותן עמדות של הגורמים הרשמיים פוגעת בנו בזירה המדינית. אותם גורמים יודעים זאת ומנצלים את המצב כדי לכפות את עמדתם על הממשלה. זה למשל מה שקרה כשנתניהו רצה להקים ועדת בדיקה ממשלתית לטענות ההרעבה, ובהרב־מיארה מנעה זאת בטענה שחייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית על כשלי 7 באוקטובר. אין שום קשר בין האירועים, ומטרת הקמת אותה ועדת הבדיקה הממשלתית נועדה לעצור את ההליכים בהאג, אבל בגלל הצעדים של היועמ"שית הוועדה לא הוקמה והוצאו הצווים. ואחרי כל זה יש גם אשמה על הממשלה. הציבור בחר בה, והיא צריכה לדרוש מהדרג הפקידותי לפעול שלא על מנת לקדם את עמדותיו והאינטרסים שלו, אלא לקדם את המדיניות של הממשלה".
הצליחו לעבוד על הציבור
"כבר יותר משנה אנחנו אומרים שוב ושוב, מעל לכל במה אפשרית, שכל עוד נמשיך להזרים את הסיוע ההומניטרי לרצועה בצורה שבה חמאס משתלט עליו, המשמעות היא שאנחנו מונעים במו ידינו את האפשרות להכריע אותו", אומרת חברת הקבינט המדיני־ביטחוני ושרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק.
בסוף זאת הממשלה שאישרה את התוכניות הללו. האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית אליכם.
"נכון, ויש סיבה למה התנגדנו שוב ושוב להצעות הללו. הרי רק בהצבעה שהתקיימה השבוע דרשנו לפצל את הסעיפים שעלו להצבעה בקבינט, כדי שנוכל להצביע נגד הסעיף הראשון שדיבר על הכנסת משאיות לצפון הרצועה עד לסיום הכנת המרחבים ההומניטריים. אנחנו משלמים על המשאיות הללו מחיר כבד מאוד בחיי הלוחמים שלנו".
ומצד שני, גם המודל של מרכזי החלוקה והחברה האמריקנית לא ממש מספק את הסחורה. אולי פשוט לא יצרתם אלטרנטיבה די טובה שיכולה להחליף את הכנסת המשאיות שבסוף מגיעות לידי חמאס?
"זה נכון שהתוכנית לחלוקת הסיוע במרכזים יצאה לדרך לפני שהייתה מושלמת, ולפני שכל הפרטים היו תפורים עד הסוף, אבל גם כשעדיין לא הייתה מושלמת היא כבר עשתה שינוי משמעותי בשטח. היא הפחידה את חמאס, ולא סתם. הוא מאבד שליטה על האוכלוסייה, ואנחנו רואים זאת בשטח, גם מודיעינית. הניתוק שנוצר בינו לבין האוכלוסייה הוא המפתח להכרעתו. הבעיה היא שבמקום להמשיך את התוכנית הזאת, ולבנות את המרחבים ההומניטריים ההרמטיים, אנחנו חוזרים אחורה – בגלל שהמחסנים של חמאס חוזרים ומתמלאים. לכן פניתי השבוע לשרי הקבינט כדי לדרוש שיודיעו על שינוי עמדתם והצבעתם על הסעיף של הכנסת המשאיות לצפון הרצועה. לצערי הרב ראינו בעיניים מה המשמעות של תא שטח שבו חמאס מקבל סיוע הומניטרי. אנחנו מקבלים אירועים קשים כמו שהיו בבית חאנון השבוע".
את אומרת שחזרנו אחורה בעניין הסיוע ההומניטרי, אבל כרגע עושה רושם שאנחנו בדרך לעסקה שתחזיר אותנו עוד יותר לאחור, אולי עד כדי כך שתבטיח לחמאס את ההישארות בשלטון ברצועה. ושוב, זאת מדיניות שראש הממשלה מקדם.
"עד כה ראש הממשלה עמד על כך שחמאס יוכרע ולא יוכל לשלוט בשום צורה ברצועה, והבהיר מה המפתח לכך, הוא גם חזר על זה בהצהרות שלו השבוע. אבל אם אכן הפרטים שאנחנו שומעים שמודלפים מחדרי המשא ומתן יתבררו כנכונים, וזאת העסקה שתונח על השולחן, קשה לראות איך נוכל לחיות איתה".
השרה סטרוק מותחת ביקורת קשה על האמירות שיוצאות מצה"ל ומסבירות כי מבצע 'מרכבות גדעון' מיצה את עצמו, ועל השיח שמדבר על שליטה של 75 אחוז משטח הרצועה. "יש פה קמפיין שלצערי תפס אחיזה בציבור. מוכרים לציבור שקר כאילו אם נאחז ב־75 אחוז משטח הרצועה זה מספיק כדי למנוע את האיום מרצועת עזה. הצליחו לשכנע את הציבור שרצועת עזה זה דרום לבנון או חצי האי סיני, שטחים גדולים מאוד שאפשר לדחוק בהם את חמאס בדיוק כמו שדחקנו את חיזבאללה רחוק מאיתנו. זה ממש לא המצב. רצועת עזה היא שטח מזערי שרוחבה הוא פחות ממה שאנשים נוסעים באופן יומיומי לעבודה. המרחק מבית חאנון לבארי הוא מרחק נסיעה באופניים. זה בלתי נתפס לטעון שאפשר להסתפק ב־75 אחוז. זה אומר שאנחנו משאירים את האיום, במובן הכי מילולי של המילה, מעבר לכביש. מה גם שאותם 25 אחוזים אלה העיר עזה ומחנות המרכז הסמוכים מאוד לגדר, שבהם לא טיפלנו כלל עד היום. ממש לא חשוב אם הם 25 אחוז או חמישה אחוזים. חשוב שהם צפופים, רוויים בנשק וממונהרים. הרעיונות והקמפיין לעצור כעת הם סכנה ביטחונית לכל המדינה, ובעיניי לא פחות מטירוף.
"הסיפור של הסיוע ההומניטרי הוא דוגמה לכך שההחלטות המתקבלות הן ההחלטות הלא נכונות. כל בר־דעת שהיה מספיק ישר עם עצמו ידע שהתוכניות הללו לא יובילו את ישראל להכריע את חמאס, וזה רק יעלה לנו בחיים של לוחמים", אומר חבר הכנסת עמית הלוי מהליכוד.
זאת לא התחמקות להאשים את כישלון 'מרכבות גדעון' בחוות הדעת של הפצ"רית בעניין הסיוע ההומניטרי?
"כן ולא. מדובר באירוע משמעותי, שעד היום לא הוצג לחברי ועדת החוץ והביטחון. בישיבה האחרונה דרש יושב ראש הוועדה מהפרקליטות הצבאית להציג את חוות הדעת לוועדה ולקיים דיון בנושא. אבל אתה צודק שהאשמה היא לא רק על הדרג המקצועי, אלא גם על הקבינט והממשלה כולה. בסוף הם אלה שמקבלים את ההחלטות, הם אלה שמאשרים אותן, והם אלה שאישרו את התוכניות של 'מרכבות גדעון'. היה ברור שמדובר בתוכניות לא טובות, כאלה שלא עומדות ביעדים שהקבינט עצמו הגדיר. אז מה ההיגיון לאשר אותן? הקבינט צריך מצד אחד לא לאשר תוכניות שברור שלא יספקו את הסחורה, ומצד שני לדרוש את התוכניות שכן יעשו זאת. זה לא קורה כעת".
