חוות ונערי גבעות, יידוי אבנים ועדרי צאן, פינוי ובנייה וסערה ציבורית – הכול מתערבל לעיסה תודעתית מבולבלת כשמתחילה עוד מתקפה חדשותית נגד "אלימות המתנחלים". אחרי הסבב האחרון יש מי שבחר לא להתווכח, להצטדק או לגנות, אלא פשוט להציג את העובדות ולהראות את הדברים בעיניים ודרך הרגליים, כך שמי שמתווכים את המציאות לציבור ידעו קודם כול על מי ועל מה הם כותבים.
סיור כתבי ההתיישבות בגבעות בנימין שנערך בתחילת השבוע קיבץ אליו עיתונאים מכלי תקשורת מרכזיים, בהובלת פעיל ההתיישבות אלישע ירד, תושב הגבעות בעצמו. היו שם גם ויכוחים וגם שאלות קשות, אבל בסיומן של שש שעות עמוסות נופים, הסברים וביקורים, לא היה אחד שלא העריך את המפעל האסטרטגי שאחראי לו אחד המגזרים הנרדפים בישראל.
התחנה הראשונה: רמת מגרון
הכביש הצר נמשך לאורך פסגה ארוכה ושוממה. עד לפני 13 שנה עוד נשמעו פה קולות צחוק ילדים ופטפוט אימהות ולימוד תורה ותפילה. היום רק שרידים מעידים שפעם שכן פה היישוב מגרון. אבל עוד קצת הלאה בכביש מתגלים חיים חדשים. "ברוכים הבאים בשם ה'", מזמין אותנו השלט לרמת מגרון. גן שעשועים מאולתר, עדר עיזים, בית כנסת צנוע ובתים של עשר משפחות צעירות, שאליהן תצטרף הקיץ משפחה בוגרת עם 11 ילדים.
לפני ארבע שנים הם עלו לפה – שלושה בחורים ו־15 עיזים, נקודת אור יהודית זעירה בלב גוש ערבי שהלך והשתלט על השטח. "כשהגענו לפה, הרכס שמולנו", מצביע אלישע ירד, ממקימי הגבעה, "היה כולו ערבים. היישוב שהיה כאן לפנינו הצטמצם בכיפת ההר, ולהוציא רגל מחוץ לגדר הייתה מלחמת עולם. היו לנו קרבות מול הכפרים. רועי הצאן הערבים ישבו על גבול היישוב ותקפו פה מטיילים. היום", הוא אומר בסיפוק, "הם לא מתקרבים לפה".
תושבי הגבעה חולשים, באמצעות חקלאות ורעיית צאן, על שטח של 4,000 דונם באזור שבין כוכב יעקב לגבעת אסף שבבנימין, שלולא הם היה עובר לידי ערביי הכפרים הסמוכים. ירד מסביר שבאזור הזה המעמד הסטטוטורי של הקרקעות הוא אדמות פרטיות, אשרור אבסורדי שהעניקה מדינת ישראל לרישום הקרקעות הירדני של המלך חוסיין. "זה לא איפשר ליישוב מגרון להתפתח, זה מעניק לערבים פה שליטה מוחלטת על שני צידי הכביש הראשי היחיד ביהודה ושומרון – כביש 60. כשהמדינה תידרש לזה, היא תבין שאי אפשר לוותר כך על השטחים האלה. אין אופציה שהמדינה לא תשלוט כאן". עד שזה יקרה, אנשי הגבעה יוצרים את המציאות הזאת בידיים וברגליים.
רמת מגרון חוותה לא מעט פינויים בשנותיה הראשונות, אולם מאז כינון הממשלה הנוכחית מעמדה התייצב והיא במגמת קליטה והרחבה, "ותודה לבצלאל סמוטריץ' שלא נוגע בגבעות הוותיקות", מפרגן ירד. בקיץ הקרוב יצטרפו עוד כמה משפחות לפסיפס הקהילתי הנוכחי של קצין בקבע, איש הייטק, אנשי חינוך, אברך ועובדי בנייה. "יש לנו גם קשר טוב עם הגורמים הרשמיים, והחיילים באים לפה ללטף את העיזים", ממחיש ירד ומסכם: "הגבעה הזאת עוד תהפוך ליישוב בורגני".
התחנה השנייה: שדה יונתן
הצעת הנישואין של עוז יהודה רום לאשתו נערכה באמצע שדה המרעה. רום, שנראה כמו רועה צאן תנ"כי, לראשו טורבן חאקי, הוא הלב הפועם של הגבעה הזאת. הוא הגיע לכאן כבחור, וכעת חי פה עם אשתו הצעירה כמשפחה היחידה במקום, לצידה של קבוצת בחורים.
שדה יונתן היא אחותה הצעירה של רמת מגרון, ממוקמת מצידו השני של כביש 60 ומשלימה את מהלך הרצף היהודי מרמת מגרון מזרחה לכביש אלון. המשכו הוא הרצף היהודי של גבעות מזרח בנימין לכיוון כוכב השחר בואכה הבקעה, שקובע עובדות חדשות על המפה ומפורר לאיטה את תוכנית פיאד להקמת מדינה פלשתינית במרחבים הפתוחים ביהודה ושומרון. הגבעות והחוות באזור הזה למעשה חולשות על רצף מכוכב יעקב ועד חמרה בצפון הבקעה. כאן אולי המקום להגדיר את ההבדל בין הגבעות לחוות, כפי שמסבירים לנו: "החוות נמצאות בתוך קווי ההכלה של המערכת, למשל הן מוקמות רק על אדמות מדינה. בגבעות אנשים מוכנים לקחת על עצמם יותר, לשלם מחירים, אבל מותחים את קווי ההכלה של המערכת. צריך לומר שקווי ההכלה האלה משתנים כל הזמן, מתקדמים עם המציאות".
גם כאן מצביע רום על המהפך שחוללו כמה נערים עם עיזים, כבשים, ומלוא החופן נחישות ומסירות: "הכפר הסמוך אלינו, דיר דבואן", הוא מצביע על הרכס ממול, "כבר שלח זרועות עד כביש אלון ועד ליישוב מכמש. רואים פה מבנים חדשים של הכפר מהשנים האחרונות. הם העלו פלאחים ערבים לשטחים המרוחקים יותר, זה היה הופך לשטח ערבי לכל דבר".
לפני שנתיים החלו בחורי הגבעה החדשה להרחיב את הגבולות: מדי יום התקדמו עם העדר אל עוד דונמים, והרועים הערבים – שהרגישו כי הרועים היהודים מתנהלים בשטח כבעלי הבית – נסוגו לאחור. בהמשך חרשו וזרעו תושבי הגבעה שדות חיטה ושעורה, וכיום שולטת הגבעה הקטנה על שטח של כ־2,800 דונם.
אבל לא רק תפיסת שטח יש פה, מסביר רום, "אנחנו גם עיניים בשטח. קשה להפריז בחשיבות הביטחונית של המקום הזה". הוא מספר על זריקות אבנים ובקבוקי תבערה שהיו עניין שבשגרה לנוסעי כביש אלון שמתחתינו. "הערבים היו מתחבאים כאן במבתרים ומשליכים. מאז שאנחנו פה, אנחנו רואים אותם ומדווחים מיד לצבא. בתקופה האחרונה הם הפסיקו ויש פה שקט". רק ביום שישי האחרון תפסו נערי גבעות בכביש אלון גנב רכב ערבי, והגישו אותו במתנה לצבא שהגיע לזירה בזכות הדיווח שלהם.
רום מראה לנו "בדואיות" – מקבצי אוהלים של בדואים – נטושות על הגבעה ממול, תוצאת סיכול מוצלח של המהלך שניסו אנשי דיר דבואן לקדם. "היום אנחנו רועים על קו הבתים שלהם. הם נטשו את המקום. כשהגענו לכאן בהתחלה, הוועד נגד ההתנחלויות של הרשות הפלשתינית הקים מולנו אוהל התנגדות, ובמשך תקופה ארוכה הם תקפו אותנו, השליכו מטענים, יידו אבנים, ירי כל לילה". אגב, התלונות שהוגשו למשטרה בעקבות ההפרעות לא זכו למענה או לטיפול הולם. "הגבעה שלנו הייתה אצבע בעין לרצף שהם ביקשו ליצור עד לכפר מוחמוס שאחרינו. חסמנו אותם פיזית. בסוף הם הבינו". אומנם עד שזה קרה, חוו תושבי הגבעה לא פחות מ־14 פינויים, חלקם ברוטליים ביותר. "הערבים הבינו שאם הם יתסיסו את השטח, צה"ל ירצה שקט וינסה לייצר אותו באמצעות פינוי שלנו מפה". אבל השיטה נכשלה: צה"ל אומנם ניסה לפנות את המקום בתגובה לפרעות של ערביי דיר דבואן, אבל הרועים היו נחושים יותר. "בשורה התחתונה אתם יכולים לראות שאוהל ההתנגדות שלהם נטוש כיום, הגבעה איתנה וכל השטחים ממול הם שלנו".
התחנה השלישית: אעירה שחר (הבלאדים)
חבורת העיתונאים העייפים והמיוזעים משעתיים ברכבי השטח ואבק הדרכים צנחו בהתלהבות ובתודה על כיסאות העץ המעוצבים והשולחנות העגולים שהוצעו להם. כאן, הרחק מחיי הבורגנות הרגילים שלהם, הם כמעט חיבקו את מכונת האספרסו שהופתעו לפגוש במקום הזה, התפעלו מכוסות היין המקצועיות התלויות על הקיר, ושאפו אוויר במרפסת העץ הרחבה שצופה אל מרחבים מרהיבי עין של הרי מואב ובקעת הירדן בואכה יריחו וים המלח.
המקום הקסום הזה שייך לידידיה אמסלי, מראשוני גבעת אעירה שחר, מזרחית לכוכב השחר, שבמבט ראשון נראה כמו נער גבעות קלאסי שחיצי המערכת מכוונים אליו. אבל אמסלי, כך מתברר תוך כדי ארוחת בוקר כפרית מפנקת, הוא גם צעיר בן 28, אב לשלושה, שידיו רב לו ביזמות והגשמה. מרכז המבקרים הזה, שהוא למעשה מבנה עץ תיירותי ומזמין עם נוף נדיר שנשקף מהחלונות הגדולים, הוא פרי חלומו ומעשה ידיו. "אתם הראשונים לחנוך את המקום", הוא מכניס אותנו בנדיבות ומגיש כוסות אספרסו, לחמים, גבינות וסלטים. מתחת לדלפק הוא מוכר גם שמן ויין מכרמים ומטעים שנטע וגידל כאן, באעירה שחר.
כמו הגבעות הקודמות, גם אעירה שחר (שכונתה "הבלאדים") עברה בתחילת הדרך שנים לא קלות של הרס ברוטלי והתנכלויות של המערכת. אבל הבחורים הראשונים, בהם אמסלי עצמו, נאחזו במקום בעקשנות ועל כל הרס הוסיפו עוד בנייה. כיום גם הגבעה הזאת במצב של יציבות על סף התברגנות במושגים של גבעות, ונחשבת לגבעה הגדולה ביותר: כמעט 30 משפחות גרות כאן, כולל בית כנסת מקומי. "בהתחלה הבדואים מילאו פה את האזור, הם הגיעו עם העדרים עד מצפה כרמים (שכונה של היישוב כוכב השחר – ח"ר). אכלו להם את הדשא בגינות, גרמו לנזקים חקלאיים, עקירות, השחתה של מחשבי השקיה". מאז הוקמה הגבעה, שמותחת את הגבולות הרחק מקו הבתים של היישוב, הבדואים נעלמו אט אט מהאזור.
אחד הפרויקטים האסטרטגיים שהשלימו תושבי הגבעה אך לאחרונה הוא פריצת דרך עפר שיורדת מכאן עד לנחל העוג'ה – שמורת ייט"ב, שנמצאת מתחתינו, בבקעה. אמסלי מתאר עבודה סיזיפית של שלוש וחצי שנים, הן של גיוס הכספים בסך חצי מיליון שקלים, אבל בעיקר של פריצת דרך בתוואי מדברי, הררי ותלול מאוד, עם באגרים שבכל פעם התקדמו עוד קילומטר ועוד אחד עד שלאחרונה הושלמה הדרך. אומנם כעת ניתן לנסוע בה רק ברכבי 4×4, וגם זאת בחיבוט איברים לא קטן, אבל שוב – יצירת הרצף היהודי־אסטרטגי היא כבר עובדה בשטח.
אחת ההשפעות המיידיות היא על התיירות בנחל ייט"ב: "לפני שבע שנים, כשבחורים מהגבעה היו יורדים לנחל, הוא היה החצר האחורית של יריחו", משחזר אמסלי, "היו שם המוני ערבים, כולל תיירות ערבית מהארץ ומהעולם. יהודים בודדים הסתובבו שם, ורק כשהם חמושים. בשנתיים האחרונות חל מהפך, יש שם אולי ערבי ביום. באים המון יהודים ונהנים מהנביעה ומטיול בוואדי". איך קרה הפלא? אמסלי, כמובן, נותן את הקרדיט לכבשים: "עדר של 200 ראש ירדו לנדידה באזור הנביעה במשך כמה חודשים, הצטרפו עוד שני עדרים, ותחושת הביטחון חזרה. היום יהודים מטיילים בחופשיות בכל בקעת ייט"ב".
אנחנו עוצרים במחצית הדרך, להשקיף אל מרחבי הבקעה שנפרסים תחתינו. כאן בעיקר סופרים נקודות בדואיות בדרך להכרעת השליטה בשטח: מימיננו, למשל, מצביע אמסלי על מקבץ מבנים ריקים, שהם החדשות הטריות מסוף השבוע שעבר. זהו הכפר מוערג'את שהתרוקן מתושביו, עם לא מעט קרדיט לאנרכיסטים משמאל, מחמיא אמסלי, שהפחידו את הבדואים בכפר מפני "אלימות המתנחלים" הסמוכים, עד שהללו קמו ועלו על הטנדרים בעצמם בחיפוש אחר מקום מגורים חלופי.
גם בתא השטח הזה בנפת יריחו ישנו קרב על האדמות. הרשות הפלשתינית מתקצבת ותומכת בבדואים שתופסים שטחים באופן לא חוקי כמובן, כמו למשל במוערג'את. באזור הזה תוכננה בעבר גם עיר פלשתינית, ומנקודת התצפית שלנו אפשר לראות את הזרועות שמנסות לחבר בין יריחו לכפר עוג'ה מצפון לה, וליצור רצף פלשתיני ענק. בינתיים, במסגרת המהלכים החדשים של השר סמוטריץ', מתוכננת עיר חרדית למלא חלק גדול מהשטח הזה, סמוך ליישוב מבואות יריחו. אמסלי מצביע על עוד מקבצי בדואים במרחב, חלקם נטושים וחלקם מבחינתו עתידים להינטש כחלק מהיפוך הקערה החיובי שמחוללים רועי הצאן ואנשי הגבעות במרחב כולו. "בטווח שבין מעלה אפרים למעלה מכמש נותרו עוד שתיים־שלוש 'בדואיות', חוץ מהכפר דומא", הוא מסכם.
התחנה הרביעית: אור נחמן
בדרך לגבעת אור נחמן בגוש שילה, הקרויה על שם נחמן מורדוף הי"ד, שנרצח בפיגוע בתחנת הדלק בעלי לפני שנתיים, נותרו עדויות חיות לפלא שהתרחש כאן אך לפני כשנה וחצי. אנחנו עוצרים לרגע להשקיף על גוש היישובים – עדי עד, עמיחי, אש קודש, יישוב הדעת וקידה. ירד מצביע על שורת ברושים סמוכה מאוד לבתים היפים ביישוב עמיחי של מגורשי עמונה: "עד לקו הזה, חמישים מטרים בלבד מבתי עמיחי, על שטחי B, הייתה מתוכננת בנייה ערבית נרחבת כהמשך לכפר תורמוס־עיא הסמוך, שמומנה על ידי איל הון קנדי־פלשתיני". מבט מסביב מאשרר שהתוכנית הזאת אכן החלה לקרום עור וגידים: סביבנו בכל המרחב נמתחו גדרות בטון, נתחמו מגרשים ואפילו כביש, שבו אנו נוסעים כעת, כולם הוכנו כתשתית לעיר הפלשתינית שתוכננה להשתלט על השטח ולחנוק את גוש היישובים. הסכנה הביטחונית והאסטרטגית הייתה ברורה אפילו לפיקוד הצבאי שהיה אז באזור, אבל בג"ץ היה בג"ץ, והבנייה נמשכה.
מי שהבינו את גודל הסכנה וסירבו לוותר הם נערי ההתיישבות באזור, שעצרו בידיים כפשוטו את התפשטות העיר. "בכל פעם ששמענו שהדחפורים שלהם עובדים, היינו כולנו מפסיקים את העבודה, מגיעים כל אחד מהמקום שלו ופשוט יושבים להם על הכף, לא נותנים להם לעבוד", נזכר ירד. כך, במאבק שנמשך שלוש שנים "ובניסי ניסים", מדגיש ירד, הפלשתינים נכנעו. הפרויקט נתקע, הרוכשים הפסיקו לרכוש והבנייה נעצרה.
כדי לתקוע טריז שלא יאפשר לתוכנית להצליח, הוקמה בנקודה אסטרטגית באזור הזה גבעת אור נחמן. אנחנו נכנסים לביתה הצנוע – וזו אנדרסטייטמנט – של משפחת כלף. משפחה צעירה עם שני תינוקות, שחיו במשך שבעה חודשים ללא אספקת מים סדירה. לצידם גרה משפחת סביר ומשפחה נוספת, ועוד כמה בחורים. המקום הזה חווה רק לאחרונה כמה פינויים ברוטליים, אבל הם מצליחים לבנות בכל פעם מחדש, "בעיקר מתרומות של עם ישראל שתומך בנו, בעצמנו לא היינו יכולים לממן את זה בכל פעם". ומה קורה בין הריסה לבנייה מחדש? "אנחנו גרים בצילייה", ככה בפשטות.
"ערבים מסקו וחרשו פה ממול בעבר, היה מסוכן להסתובב פה", מספר עמיחי סביר, "אנשים מעדי עד לא האמינו שנצליח להגיע לכאן. השטח היה ערבי לגמרי". ואתם לא מפחדים? "אנחנו שומרים, לוקחים אחריות", הם עונים, "עדיין אין פה הגמ"ר".
אז מה המטרה? שמחה סביר, בתם של יהוידע ותמר ניזרי ממגורשי עמונה, ועמיחי סביר, בנו של הרב יעקב סביר שהיה ממובילי המאבק על גג בית הכנסת בכפר דרום, מסבירים שהם נושאים מורשת גדולה מהבית וכעת תורמים את חלקם: "אנחנו רוצים להמשיך ולתרום את השליחות שלנו למען ארץ ישראל. מחפשים איפה נהיה יותר משמעותיים ונמתח את הקווים קדימה".
התחנה החמישית: הגבעה של יהויריב מגורי, ואדי חרמייה
"וואו!" נפלטת ספונטנית הקריאה מפי משתתפי הסיור, כשאנחנו מעפילים אל מרומי המבצר הצלבני בהר החולש על ואדי חרמייה. מהגובה הזה, האזור כולו פרוס על כף היד: הנה צומת המשטרה הבריטית וכביש 60, בדיוק בנקודה שבה צלפו מחבלים ב־2002 ורצחו עשרה יהודים, ומן העבר השני הכביש הישן של מערב בנימין, שמתחבר לירושלים דרך ג'לזון, רמאללה ועוד. הנוף ההררי מסביב משכר, למעט העובדה שכולו רצף ענקי של שטחי A של הרשות הפלשתינית, שבו זרועה רק נקודה יהודית בודדת – היישוב עטרת. על ההרים מסביב כפרי ענק, בהם כפר המחבלים העוין סילוואד. את אותו "וואו" חש גם יהוריב מגורי לפני כחצי שנה, כשעלה אל כיפת ההר הזאת בניסיון לאתר לעצמו נקודה חדשה להתיישבות.
היוזמה, הוא מדייק, שייכת קודם כול לבניו הגדולים. "שלושת הבנים הגדולים, בני 13 עד 19, רצו להקים מקום חדש, להצטרף לרוח המנשבת של הקמת גבעות וחוות. התחלנו לחפש מקום, ונשאבנו לזה כל המשפחה". הצעות שונות היו על שולחנם, אבל מגורי ובניו חשו שיש בהם כוחות ליותר מ"אזור הנוחות" של החוות במזרח בנימין, ורצו לנסות אתגר למתקדמים. "חשבתי על כל הוואקום שיש באזור הזה, שממש יוצר נתק בין מערב למזרח בנימין. לכל הגורמים ברור שצריך לעשות פה משהו, לצה"ל, למועצה, אבל לא ידעו איך ומה. עשיתי סיור והגעתי לנקודה הזאת, שהיה ברור מיד מה חשיבותה האסטרטגית. היא נקודת אמצע בתוך אזור קשה מאוד, גם מבחינת הקרקעות, גם מוקף כפרים עוינים. החלטנו שנלך על האזור הקשה הזה, ובאמת הקדוש ברוך הוא פתח לנו פתח ועזר לנו להתקדם".
משפחת מגורי על תשעת ילדיה, שהתגוררה עד לאחרונה בגבעת סנה יעקב שליד הר ברכה, העתיקה את מגוריה לנקודה החדשה. האם והילדים הקטנים מגיעים בסופי שבוע ("היא הפייטרית האמיתית!" הוא מדגיש), ויהויריב עם הבנים הגדולים מתגוררים בחושה שהקימו, לצד עדר העיזים, במשך כל ימות השבוע. רק בפרק הזמן הקצר שהם שם, הספיקו כבר ליצור שלוחה של הגבעה, כחלק מהמשימה האסטרטגית של תפיסת הרכס כולו. "את רואה את הפסגה שם?" הוא מצביע אל ההר הבא, היכן שנראים כמה מבנים וכביש שפלשתינים הקימו כדי להשתלט על האזור. "יש לי שם עוד בחורים עם עדר שמחזיקים את המקום".
תנאי החיים במקום פחותים משל מחנה סיירים ממוצע. "את המים אנחנו שואבים מבאר מי התהום בכפר יברוד לידינו. גם תחנת הדלק שלנו משותפת, אנחנו חיים בדו־קיום", מגורי מחייך. גם במקום הזה מתרחש הפלא, בנוסח הבטחת הצרעה התנ"כית, שנוכחות מעטה ונחושה של יהודים מניסה את האויב במהירות יחסית. כך למשל, בדרך המעפילה לנקודה של מגורי, אנחנו עוברים בשכונה יפהפייה, שבניגוד מוחלט לפאר של בתיה מכונה בשם המאיים "שכונת המחבלים". השכונה נבנתה על ידי הרשות הפלשתינית בתור לא פחות מהטבה מיוחדת ופינוק למחבלים משוחררים. 'רגבים' נכנסו לתמונה, ויחד עם לחצים נוספים בשל האיום הביטחוני שייווצר, ובשיתוף יהודים שהחלו להציג נוכחות משלהם בשטח, התוצאה כרגע היא בתים יפים ומפוארים שנותרו על צלע ההר, ריקים ממחבלים.
בנסיעה בטנדר על ההר של מגורי, קרוב מאוד לקו הכפרים, כמעט בתוכו, ירד מסכם לנו את התורה כולה על רגל אחת: "אנחנו לא מבינים כמה מרחבים יש עוד ביהודה ושומרון, כל אחד חי בגוש שלו. אנשים באשליה של שליטה, אבל מפחדים אפילו לעמוד עם הרכב בצידי הכביש. חבל שלא מבינים עד כמה בקלות יחסית אפשר לתפוס את השטחים הללו ולהפוך אותם לידידותיים".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
