הפעם הראשונה שצביקה פייראיזן התוודע לסיפורו של סבו שורד השואה, הייתה בגיל 18. ארבעת הסבים והסבתות שלו שרדו את השואה. אביו נולד במחנה עקורים, שבו נפגשו והתחתנו הוריו לאחר שאיבדו את משפחותיהם.
רגע לפני הגיוס לצה"ל, סבו מצד אימו הזמין אותו להצטרף אליו לטיול ביער אום צפא, ליד נווה צוף. הסב היה קצין בצבא הפולני, רוויזיוניסט, שהתגייס כדי שכאשר תקום מדינת ישראל יוכל להיות קצין בצבא היהודי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הוא היה בגדוד תותחנים בהרי הקרפטים בדרום פולין ונפל בשבי. כקצין פולני, מצא את עצמו עומד על שפת בור יחד עם קצינים פולנים אחרים. נשמע מטח יריות, ועד יום מותו לא ידע איך ניצל. הוא נפל לתוך הבור והתכסה בגופות. בלילה יצא החוצה ומאז נלחם כפרטיזן במשך שש שנים עד תום המלחמה.
"כשחזרתי הביתה אחרי כמה שעות שבהן סיפר בין השאר שאשתו הראשונה ובנם המשותף נרצחו בפולין, התברר שאמא שלי בכלל לא הכירה את הסיפור", משחזר פייראיזן בשיחה עם 'בשבע'. "שאלתי את סבא שלי: למה לא סיפרת? 'מה יצא מזה?' הוא ענה, 'אתה הראשון שזה יכול להביא לו תועלת'. מבחינתו, כל הסיפור נועד למשפט שאמר בסוף: 'במלחמה אתה חולם הרבה על אוכל. בהתחלה חלמתי הרבה על המשפחה, אבל עם הזמן זה התפוגג. לא היה לי חלום שאלך במדינה יהודית משלי, זקוף קומה, ואף אחד לא ינסה להרוג אותי בגלל שאני יהודי. תעשה לי טובה, תדאג שזה לא יתפרק'. בשביל בחור בן 18, לקבל כזה ציווי לא היה פשוט. השליחות הייתה ברורה, אבל אף פעם לא כיוונתי לקריירה צבאית".
לא מן הנמנע שהסיפור המטלטל הוביל את פייראיזן אל תפקידו הנוכחי כמנכ"ל 'יד ושם', אך גם אל תפקידיו הקודמים: קצין חינוך ראשי בצה"ל וראש חטיבת האמצעים המיוחדים באגף המבצעים של חיל האוויר, שם שירת במשך 35 שנה. מצה"ל הוא השתחרר לפני כארבע שנים כקצין במילואים בדרגת תת־אלוף.
חברותא בתחנת הדלק
צביקה פייראיזן נולד בשנת 1967, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בעקבות תפקידו של אביו כמהנדס בחיל האוויר בצבא קבע, נדדה המשפחה מרמת גן שבה נולד, דרך מצפה רמון ועד שהצטרפה למשפחות הראשונות שהקימו את היישוב נווה צוף. "הצטרפנו ביום הראשון של החופש הגדול בשנת 1977, בסוף כיתה ו'. זה היה אירוע מכונן בשבילי, גרנו במצודה הבריטית. זאת הייתה תקופה חלוצית. היינו שלוש משפחות עם מטבח, שירותים ומקלחת אחת, מים שהגיעו במכליות וחשמל מגנרטור. בתור ילד היה מאוד חווייתי לגור במקום כזה. חיינו בטבע", הוא מתאר. "יער אום צפא היה הבית השני שלי, אני מכיר בו כל שביל וכל מעיין. בתור ילד הסתובבתי שם עם החמור שלנו ללא חשש. זה היה טבעי לחלוטין".
הוא למד במכינה בכפר סבא ובהמשך במחזור ל"ו של מדרשיית נעם בפרדס חנה. עם סיום כיתה י"ב עבר לישיבת ההסדר בקרני שומרון, בה למד במשך שנה. "כשכל החברים מהישיבה התגייסו לגבעתי, בשנת 1985, קיבלתי לפתע זימון למבדקים לקורס טיס. לא חלמתי על זה. היה לי ברור שאני תלמיד ישיבת הסדר שהולך להיות חי"רניק. כמובן תכננתי לשרת בצבא כמיטב יכולתי, אבל בלי שום מחשבה על קריירה, בטח לא קורס טיס. פשוט רציתי לתרום ככל יכולתי בכל מקום שבו אהיה".
למרות שזה לא היה התכנון, פייראיזן החליט לקפוץ על העגלה ולהתגייס לקורס טיס. "בגלל שלא ממש למדתי במדרשייה, מהר מאוד הייתי צריך להשלים חמש יחידות לימוד במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית. הצמידו לי חונכת שלימדה אותי כמו מורה פרטי והעניקה לי את ההזדמנות. רק בדיעבד הבנתי שעמדתי בפני צומת וקיבלתי החלטה גורלית. הייתי בטוח שתכף ידיחו אותי מהקורס והאפיזודה הזאת תחלוף מהר מאוד, עד כדי כך שביקשתי מהחברים בגבעתי שישמרו לי מקום באוהל. אבל זה לא קרה, מסתבר שלקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות בשבילי".
אחרי שנתיים סיים את קורס הטיס והוצב בטייסת פנטומים בתל נוף, שבמסגרתה מילא רצף של תפקידים בחיל האוויר במשך 35 שנה. בשנת 1988 התחתן עם רעייתו רוחל'ה, ובמהלך השנים הם הביאו לעולם חמישה ילדים – ארבעה בנים ובת. "במלחמה הבנים עשו יחד יותר מאלף ימי מילואים", הוא מציין בגאווה. כיום הוא מתגורר ברחובות, אך ב־17 שנות הנישואים הראשונות גרה המשפחה בשיכוני משפחות בבסיסי חיל האוויר. "זה היה מאוד לא טריוויאלי", הוא משתף. "לפעמים מצאנו את עצמנו שלוש משפחות דתיות בתוך סוג של קיבוץ עם אופי מאוד חילוני. במהלך אותן שנים עברנו 11 דירות. כמעט כל קיץ היינו צריכים לארוז את הבית ולעבור בעקבות מעבר תפקיד. בשביל לגדל כך ילדים, שחלקם למדו אחר כך בישיבת מרכז הרב ואחר כך בישיבות הסדר, היה צריך סייעתא דשמיא ואת אשתי".
במהלך השנים, על אף השירות הצבאי האינטנסיבי, עמד בקשר הדוק וייחודי עם הרב זאב קרוב זצ"ל מישיבת ההסדר בקרני שומרון. "לאורך השנים פיתחנו מערכת יחסים מיוחדת", הוא מספר. "כשגרנו בבסיסי חיל האוויר, פעם בשבוע הוא היה נוסע בהתנדבות לשיכון משפחות שבו התגוררנו ומעביר שיעור באופן קבוע אצלנו בבית, במסירות נפש אדירה של רב לתלמיד. היו שנים שהייתי תת־אלוף בצבא ולא היה לי זמן רב. קבענו פגישה פעם בשבוע בתחנת דלק ביד בנימין, שם ישבנו בחנות נוחות ולמדנו במשך שעה, עד שהוא חלה. בשלב מסוים, תוך כדי לימוד, ראיתי כמה פעמים שהוא לא מרגיש טוב, עד שהתגלתה המחלה שממנה נפטר".
"הייתה בינינו מערכת יחסים שנתנה לי הרבה כוח. כדאי לכל בחור ונערה, לקראת הצבא או השירות הלאומי, לתפוס דמות אחת – עדיף מישהו מהסגל – וליצור איתה מערכת של אמון כך שתוכלו לקבל תשובה בכל שעה שתתקשרו אליה", הוא ממליץ. "בשלב מסוים בקורס טיס היה לי משבר והתאכזבתי מעצמי. כשיצאתי לרגילה, נסעתי אליו כדי לשוחח איתו והבנתי שהבעיה היא לא ביהדות, אלא ביהודי, בי. זה היה אחד המקרים שגרמו לכך שנפשי נקשרה בנפשו. הוא עזר לי להבין את עצמי טוב יותר ולשים את הדברים בפרופורציה הנכונה", הוא מתאר בהתרגשות.
למי מגלים הטייסים את הסודות
"היום אפשר לדבר קצת יותר בחופשיות על דברים שפעם לא היה אפשר לדבר עליהם בכלל", הוא אומר בהתייחס לשירות הצבאי עתיר השנים שלו בחיל האוויר. "זכיתי לפקד על אחת מהיחידות שהיום יותר מוכרת, אך בעבר הייתה סודית ביותר: טייסת זיק – מל"טים תוקפים. בתחילת שנות האלפיים זה היה סוד מדינה, כלי שבמקור נועד ללחימה בשריון ויכול לעשות שמות בחטיבת טנקים שהוא מתייצב מעליה. האתגר היה לקחת כלי שמיועד ללחימה נגד רק"ם (רכב קרבי משוריין – י"א) לצורך לחימה בטרור. התאמת הכלי דרשה התאמה מבחינה טכנולוגית, הכשרה של הצוותים ופיתוח של תורת לחימה מותאמת. עשינו את ההתאמות מהר מאוד. הדרג המדיני היה צריך להכריע אם לקחת את הקלף המנצח הזה".
לדבריו, הזיק שינה בצורה דרמטית את שיטת הלחימה ואפילו את התדמית של ישראל בעולם, "במובן הזה שלפני שהתחלנו להשתמש בו, היחס בין מספר הנפגעים הבלתי מעורבים למספר המחבלים שנהרגו היה גבוה. קרוב ל־1:1 על כל מחבל נהרגו גם בלתי מעורבים, כי הנשק שהשתמשו בו לא הותאם לאופי הלחימה. בנוסף לכך גם יחס ההצלחות היה נמוך. זה עורר סערה גם בישראל פנימה, כי אנחנו חברה שבה חיי אדם הם בעלי משמעות. אם זה גורם לשיתוק, אנחנו בבעיה. אבל אם אפשר גם לפגוע באויב וגם להימנע מפגיעה בכאלה שלא מכריזים על עצמם כאויב כרגע – זה מאמץ שראוי שנעשה אותו. בזכות המערך, בתוך זמן קצר הצלחנו להגיע מיחס של 1:1 ליחס של 1:27. זה מחזק את היכולת המבצעית ואת השקט הפנימי בחברה הישראלית, שהוא אחד המרכיבים של החוסן הלאומי שלנו. כך הצלחנו לסכל הרבה יותר מחבלים, כי לאחר שהצלחנו לבודד את המחבלים ולפגוע רק בהם, היכולת לקבל אישור לפעול הרבה יותר גבוהה".
פייראיזן יוצא בתקיפות נגד האמירה שאי אפשר לנצח את הטרור. "חד־משמעית, אפשר לנצח את הטרור", הוא קובע. "צריך לדבוק במשימה וכל הזמן להתפתח ובמקביל לשמור על אמות המוסר הערכיות. צריך לנצח, זאת לא שאלה בכלל. אומנם יש קושי בשיח מורכב כזה, אבל לא היה שבוע שלא קיימנו בטייסת שיחה ערכית על העניין הזה. כולם מבינים את המשימה, בזכות מה שאנחנו עושים ובדרך הזאת – לא יתפוצצו אוטובוסים בתל אביב או בשילה".
בשל הסודיות הגבוהה בחיל האוויר, מספר פייראיזן, מפקד טייסת צריך לפתח את האמל"ח, להתאים את התו"ל וגם להיות הפסיכולוג של הטייסים בו זמנית. "אין שום ייעוץ בעניין הזה. לפעמים הקצב אינטנסיבי מאוד, לפעמים אין יום בלי שותפות מלאה של הטייסים במעגל האש, במיוחד כפי שראינו במערכה באיראן. כשיש מערכה גלויה לציבור כמו עכשיו, אז הטייס חוזר הביתה וכולם יודעים ויכולים לעטוף אותו ולדבר איתו. אבל בתקופות של שגרה, אף אחד לא יודע כלום ואי אפשר לספר כלום. האנשים היחידים שאפשר לדבר איתם הם אנשים מתוך היחידה שחווים אותן חוויות כמוך, רק שאתה המפקד שלהם ואחראי עליהם".
התקיפה של חיל האוויר באיראן הפתיעה את אזרחי ישראל באמצע הלילה, אך בשביל חיל האוויר היה זה הרגע שאליו התכוננו שנים רבות. "זה היה תהליך ארוך מאוד", מגלה פייראיזן. "מדינת ישראל זיהתה את האיום הזה כבר בראשית שנות האלפיים. הכרתי את האיום הזה במסגרת התפקידים שלי במהלך השנים. למשל, טייסת F-15I שבה טסתי, שהובילה את המבצע באיראן, נרכשה על ידי ישראל בשנות ה־90 בין השאר בתכנון לכיוון איראן. כבר אז החלו להכין את המענה לאיום המתפתח. אחד הדברים שעם ישראל נחשף אליהם עכשיו הוא שיש בצה"ל מערכות שלמות שהן כמו קרחון, רואים רק את הקצה שלהן ולא את עיקר הקרחון שנמצא מתחת לפני המים. רק כשנחשפים למלוא העוצמה מבינים שאלפי אנשים עוסקים בעניין הזה, כל אחד מהזווית שלו. מעט מאוד אנשים רואים את כל חלקי הפאזל", הוא מבהיר, "צריך הרבה סייעתא דשמיא כדי לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן הנכון". במהלך השירות בחיל האוויר לקח פייראיזן חלק גם בהכנות לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה ב־2007.
"לקחנו את ההזדמנות שהקדוש ברוך הוא נתן"
כבר חמש שנים שפייראיזן נמצא מחוץ למערכת הצבאית, ולכן בורר את מילותיו בזהירות ומתבסס על הידע שצבר עד אז. "אם מדינת ישראל הייתה מגדירה את עזה וחמאס כאויב מרכזי באיום הייחוס, אני בטוח שאותן נפלאות שראינו מול חיזבאללה או איראן, היינו רואים גם שם", הוא קובע. "כשג'ולאני נכנס וכבש את סוריה, מדינת ישראל מיד הורידה כל דבר שזז בסוריה. ההבנה הכללית בציבור הייתה שזה כדי שהאמל"ח לא ייפול לידיים של ג'ולאני וייקח לו שנים לבנות צבא חדש, וכך נייצר שקט בגזרה. מה שלא הובן אז הוא שבעצם כך נפתח הנתיב לאיראן. אני מניח שאלה שישבו בחדרי התכנון הבינו את ההזדמנות שהקדוש ברוך הוא נתן לנו ולקחו אותה. כך המטוסים יכלו לטוס בגובה רב, לצרוך פחות דלק ולקחת איתם יותר חימושים.
"גם האיראנים הבינו שטבעת האש שהם בנו סביבנו כדי לחנוק אותנו כבר לא מתפקדת. במקביל הם בנו נשק גרעיני, מערכת טילי קרקע-קרקע בסדר גודל של איום אחר לחלוטין. כבר אחרי מלחמת המפרץ החל פיתוח טיל החץ, כדי שהיום מדינת ישראל תוכל לנהל מערכה שבה היא שולטת בשמיים של איראן ומביאה כמה חימוש שהיא צריכה כדי להכריע את האיראנים. לוקח שנים לבנות מערכות כאלה וצריך הרבה סבלנות ועיקשות כדי להתמיד במטרה".
כבר שנים רבות נתניהו מדבר על ההיערכות לאיום האיראני. האמנתם שזה אכן יקרה, ועוד בצורה כל כך מוצלחת, בלי שמטוס אחד ייפול?
"היופי בחיל האוויר הוא שהמרחק בין מה שהוא חושב שיהיה ובין מה שקורה בפועל – קטן מאוד. מאוד קיוויתי והאמנתי שנהיה מספיק טובים ומסורים לעם ישראל, וניתן לדרג המדיני כלים להאמין לנו. האמנתי שכשיגיע היום נצטרך הרבה גדלות נפש כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. ההחלטה של נתניהו היא דרמטית, בגלל שהאיום היה דרמטי. במשך הרבה זמן בנינו את הכלים כדי שידע שזה אפשרי".
איך יודעים שהיעדים אכן הושגו?
"כשיוצאים למבצע מהסוג הזה, אחת משאלות המפתח היא איך נדע אם הצלחנו או לא. צריך להניח שלא יוצאים לדרך אם אנחנו לא יודעים שנצליח, זה חלק מובנה בתכנון. חזקה עלינו שאם מדינת ישראל יצאה למבצע שבו הצליחה לגרום למטה הכללי האיראני ומפקדת חיל האוויר שלו להתכנס בשעת לילה ולתקוף את כולו במכה אחת, וידעה לאתר שבעה מדענים בביתם ולחסל אותם – זה אומר שהיא נערכה מראש לשאלת ההצלחה. ההישג הגדול של ארצות הברית בתוך התקיפה אומר שיש מחויבות גם לשמור על הנכס של מטרת התקיפה. כשכל העולם רואים את קולות – היכולת שלהם לפתח גרעין חדש תהיה קשה עשרת מונים".
אתה משבח את חיל האוויר על תפקודו המצוין לאורך השנים, אז היכן הוא היה ב־7 באוקטובר?
"כמו שיש הרבה פעמים סייעתא דשמיא לטובה, לפעמים יש גם ליקוי מאורות לצד השני", הוא נאנח. "לחיל האוויר יש הרבה תכונות טובות, נבואה היא לא אחת מהן. אם הוא מתעורר לתוך חלום בלהות, לוקח לו זמן לבנות את התמונה. כשהוא רואה גדרות פרוצים, המון אנשים נכנסים ויוצאים, הוא לא יודע מי אלה. אין לו עם מי לדבר שיסביר לו שכל מה שהוא רואה בדרך למוצב ארז, לא משנה אם הוא מחבל במדים או בלי מדים – צריך להוריד אותו. גם לאנשים בשטח עצמו לקח הרבה זמן להבין את התמונה. האפקטיביות של חיל האוויר יכולה להיות מדויקת בתכנון מקדים, אבל בחלום הבלהות היא הרבה פחות טובה. האם היה ניתן לפעול טוב יותר בתוך חוסר הוודאות? אני מניח שכן. ברור לי לגמרי שאין כוונת מכוון מאחורי זה, חוץ מאשר חוסר הבנת התמונה".
"צה"ל צריך להגן, לא לחנך"
לפני כשמונה שנים, עם סיום תפקידו בחיל האוויר, מונה לקצין חינוך ראשי, תפקיד שאותו מילא במשך שלוש שנים עד לשחרורו מצה"ל. עם כניסתו לתפקיד ערך סבב בחיל החינוך ושאל קצינות צעירות למה מחנכים חיילים. התשובות שקיבל היו "כדי שיהיו אזרחים טובים יותר". "כך הבנתי שהגעתי בדיוק בזמן הנכון למקום שצריך תיקון. אין תפקידו של הצבא לחנך את החיילים להיות אזרחים טובים יותר. זהו פועל נלווה, אך זאת איננה המטרה. היא גם פוגעת באמון העם", הוא קובע.
מה שקומם אותו במיוחד היה סלוגן שהוטבע בתחילת שנות האלפיים: "עם בונה צבא בונה עם". "זהו סלוגן מאוד לא בריא ואפילו מסוכן. החצי הראשון של המשפט הוא נכון, אבל זה ממש לא תפקידו של הצבא לבנות עם", הוא אומר בנחרצות. "תפקידו של הצבא הוא להגן על העם. כדי שיעשה זאת טוב, ומכיוון שמגיע אליו רוב העם, צריך ליצור מכנים משותפים ערכיים. מסד הערכים נועד לצורך הצבא ולא כדי לחנך את העם".
בעקבות הסלוגן הבינו לא מעט גופים חיצוניים שברגע שיתערבו בחינוך הצבאי, יוכלו על ידי כך להשפיע על החברה הישראלית. "כשהגעתי לחיל החינוך, ביקשתי לערוך בדיקה כמה גופים חיצוניים מחנכים בשביל צה"ל, ששוכר את שירותיהם. מצאנו שהיו 93 גופים אזרחיים שעזרו לצבא לחנך. לא הבנתי. הרי המפקד הוא המחנך, למה הוא צריך 93 קביים כדי לחנך?!
"הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא את כל הגופים האלה החוצה למשך חצי שנה. בחצי השנה הזאת שאלנו מה צה"ל צריך, ולמדנו שאחד הערכים שחסרים בו הוא ממלכתיות. לא רק צבא עם, אלא צבא עם ממלכתי, מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. ההגדרה הייתה שבחיילי החובה בצה"ל, אף גוף לא נוגע חוץ מהמפקד. אם צריך – נכשיר אותו. אם צריך להיעזר בו לצורך מסוים – צה"ל יזמין תוכנית לסיוע. בעיר דוד למשל, אני יודע לכוון מה מהערכים שמשרתים את המשימה אני רוצה לחזק דרכם. הקמנו יחידת בקרה ופיקוח, וכשמישהו מהגופים טעה, באופן מיידי הוא הפסיק לקבל חיילים למשך כמה חודשים טובים, עד לתחקיר מעמיק".
במקביל הוא פעל להוסיף את ערך הממלכתיות לערכי צה"ל, ולנטרל אותו מכל שיח פוליטי. מבחינתו, בכירים במילואים שמתהדרים בדרגה הצבאית שלהם לטובת אינטרסים פוליטיים, פוגעים בערך הזה. "במה דעתי כאיש צוות אוויר בחיל האוויר טובה יותר מדעתו של אחרון העם?!" הוא תוהה. "למה אנשים צריכים להתהדר בתפקידם? מה הקשר בין התפקיד הצבאי שלהם לעמדתם זולת העובדה שהוא יהפוך למוקד לחץ על הדרג המדיני? לערבב את הצבא בתוך התהליכים הפוליטיים – זה דבר שאסור שיקרה בצה"ל. הלשעברים הם אזרחים לכל דבר ועניין. מיום שפרשתי מצה"ל אני לא חותם את הדרגה שלי בשום מסמך רשמי. היא לא קשורה לתפקיד הנוכחי שלי".
"יש שורדי שואה משני צידי המתרס"
בשלוש וחצי השנים האחרונות מכהן פייראיזן בתפקיד מנכ"ל 'יד ושם', המרכז העולמי לזיכרון השואה. שנים רבות ליוותה את הסיורים במקום הסיסמה "לעולם לא עוד". לאחרונה נשמעה הטענה כי לעיתים רוח הדברים הופכת את הסיסמה ל"אנחנו לא נהיה כמוהם". "כתפיסה לאורך שנים ארוכות, 'יד ושם' חוקר את הצד של היהודים בשואה ולא את הצד של הנאצים", הוא מבהיר. "אנחנו מוזיאון של העם היהודי. במוזיאון ההיסטורי יש פרק מצומצם שמתייחס לרוצחים המתועבים שפיתחו תורת גזע שלמה, שמהווה אנטיתזה ליהדות. זאת מלחמה תיאולוגית תפיסתית שלמה. 'יד ושם' לא מוביל קו כזה".
"הרבה פעמים עולה מהתלמידים שאלה, שהיא כמובן שאלה לגיטימית, איך מדינה שהייתה סמל הנאורות באירופה, והובילה את התפיסה הליברלית הכי גבוהה עם ערכים של שוויון, צדק וחירות – הפכה את פניה בתוך זמן קצר", הוא מסביר. "זה הופך למשחק פוליטי, כשמיד אחרי השאלה מאצילים אותה על מדינת ישראל, מה שנקרא 'זיהוי תהליכים'. אני לא מזהה תהליכים כאלה, 'יד ושם' לא אומר את הדברים האלה, להפך. בשלהי אוגוסט 2023 'יד ושם' הוביל את רוב מכוני השואה לחתום על מנשר שקורא לכל צדדי המחלוקת בישראל לא להשתמש בשום טרמינולוגיה של השואה. הזכרנו לכולם שיש שורדי שואה משני צידי המתרס, האם ייתכן שנכנה מישהו מהם בשם נאצי?!" הוא מזדעק. "זה לא עולה על הדעת. השואה היא סיפור של כל האומה היהודית".
מיתוס נוסף שמבקש פייראיזן לפרק הוא האמירה שמדינת ישראל קמה בעקבות השואה. "מדינת ישראל לא קמה בזכות השואה, אלא על אף השואה. השמידו לנו שליש מהעם. כל עתודות הילדים התאדו. זה נס גדול. מצד שני, ברור שאי אפשר להבין את החברה בישראל ואת המנהיגות בישראל בלי להכיר את סיפור השואה. לא סתם אנחנו לא מוכנים שלאף אחד תהיה היכולת להשמיד אותנו. זה חוצה ממשלות ומגזרים. זה שבדרך אנשים שואלים שאלות, זה נפלא וחשוב. איך אדם מגיע למצב שהוא יורה מטווח אפס באישה וילד שלא עשו לו דבר, זאת שאלה מתבקשת. 'יד ושם' עוסק ברובו באישה ובילד ובהתמודדות שלהם, לא ברוצח. זאת לא המסה העיקרית שלו".
עד תחילת המלחמה היו מגיעים ל'יד ושם' כחצי מיליון תיירים מדי שנה. מאז פרוץ המלחמה, לפני יותר משנה וחצי, הם כמעט אינם. כדי למלא את החלל, לעת עתה הוסטה הפעילות לבתי הספר בישראל ולציבור הרחב. "בשנה האחרונה פתחנו חיזיון אור־קולי לכל המשפחה שעוסק בקהילות היהודיות מחורבן בית שני עד השואה. צפו בו אלפי מבקרים מכל המגזרים. הסיפור הזה לא מסופר בשום מקום בישראל. בנוסף לכך חנכנו ארבע הצגות תיאטרון שמביאות סיפורים ייחודיים, כמו 'ונתנה תוקף' על החזן הרב נפתלי שטרן הי"ד, שהיה במחנה וולפסבורג ומכר את הלחם שלו בתמורה לנייר מלט, שעליו כתב מהזיכרון מחזור לראש השנה ויום כיפור. המחזנו את הסיפור שלו, מתוך הבנה שעוד מעט כבר לא יהיו עדים חיים וצריך למצוא דרכים יצירתיות לספר את הסיפור".
***
