"גדלתי בחינוך חרדי מאוד, אבל באווירה של אחדות עם ישראל", פותחת הרבנית צילי שניידר, "תמיד ידענו שיש יהודים ויש גויים וזו הייתה ההפרדה היחידה בבית. אמא שלי לא הרשתה להזכיר את המילה חילוני וגם לא חרדי, חסיד, ליטאי, מזרחי, אשכנזי או דתי־לאומי. היא תמיד אמרה שהיא מכירה רק שני מושגים, יהודי ובן נח, ושכל היהודים הם מקשה אחת".
הרבנית צילי שניידר, אם ל־11 ילדים, גדלה במאה שערים. היא בת למשפחה מכובדת וידועה מחסידות סלונים, מחלוצי יוצרי הקולנוע החרדי ויושבת ראש ארגון 'קשר יהודי', שעל פעילותו זכתה בפרס ירושלים לאחדות ישראל ב־2016. מה מביא רבנית מלב המיינסטרים החרדי ליצור קשרים עמוקים עם החברה החילונית בישראל, חניכי מכינות קדם־צבאיות, משפחות חטופים ושורדי הנובה? התשובה פשוטה: קשר יהודי.
העיקר הוא האחווה
החינוך שקיבלה בבית הביא את הרבנית שניידר להבין לעומק את החשיבות של אהבת ישראל ואחדות העם. "אני זוכרת את הניצחון במלחמת ששת הימים. הייתי ילדה בת שש ויצאנו לרקוד ברחובות. אחד החיילים הרים אותי על הכתפיים, ואז בא יהודי צעיר והרים את החייל כשאני על כתפיו. הכול היה כל כך מאוחד וכל כך מחובר לנס שה' עשה לנו כשהחזרנו את ירושלים ואת הכותל! מי זכר אז מי שומר שבת ומי לא, מי הולך לצבא ומי לא? הייתה אווירת אחדות חזקה מאוד. לצערי, בחלוף השנים התרחקנו מהאחדות הזאת", היא נאנחת. "נתנו למציאות קשה מאוד להתחולל, וצמחו כאן שני עמים מנוכרים זה לזה ואפילו עוינים במידה מסוימת. העם לא רוצה את השנאה הזאת, זה קרה על ידי תקשורת וגורמים פוליטיים שמרוויחים מהפירוד. הם חרחרו מחלוקת שמאוד קל לעורר אותה, כי יש פה באמת קונפליקטים גדולים בין חרדים לחילונים".
סוגיית הגיוס לצה"ל היא לא סתם מחלוקת.
"הקונפליקט בעניין הצבא הוא קונפליקט ששני הצדדים צודקים בו. החילוני אומר 'לא יכול להיות שרק אני אסתכן בשבילך' והחרדים טוענים ש'לא יכול להיות שאני אלך לצבא ואשאר חרדי כמו שנכנסתי, ואי אפשר להשאיר צבא יהודי בלי לומדי תורה'. בשביל החרדי התורה וההלכה חשובות אפילו יותר מלגור בארץ ישראל, והחילוני צודק לגמרי כשהוא אומר 'אני כבר הולך לסבב חמישי של מילואים ואתה עוד יושב על אותו ספסל'. אבל הפתרון לא יגיע מבג"ץ או מחברי כנסת שוחרי כיסאות ואינטרסים. גם לא מהפגנות. הפתרון יגיע רק מהידברות. תנו לצעירים האלה לדבר זה עם זה והם יביאו פתרון, לא עם עוינות ולא עם לחץ מלמעלה. הקונפליקט הזה הוא מדמם מדי ואמיתי מדי בשביל שניתן לאינטרסנטים להתסיס אותו".
בפירוד הזה היא בחרה להילחם, ולאחר שנים רבות של עבודה כמורה ומחנכת החליטה להקים פרויקט למען אחדות עם ישראל. "העם הזה חייב להתאחד מחדש. ההבנה הזאת הגיעה לאחר שקלטתי שהעם עצמו לא עוין זה לזה. הכניסו לכולנו לראש סטיגמות וסטראוטיפים אבל עם ישראל אוהב זה את זה, אוהב את היהדות שלו, את אלוקים, את התורה והמצוות. אנשים מרגישים מחוברים לגמרי ליהדות שלהם. החלטתי להקים מיזם שאומר: בואו ננסה למקד את עצמנו במשותף, ביהדות, במורשת ובהיסטוריה המפוארת שלנו, כי יש לנו מכנה משותף רחב מאוד".
כך קם ונהיה הארגון שהיא הקימה ועומדת בראשו, 'קשר יהודי', המשדך חברותות של חילונים וחרדים מותאמים לפי גיל, אזור מגורים ותחומי התעניינות. הארגון הוקם לפני 13 שנה והצליח ליצור כבר יותר מ־20 אלף חברותות פעילות.
האם המטרה של הפרויקט היא החזרה בתשובה?
"לא, ומאוד חשוב להגיד את זה", היא מדגישה. "החברותות מתבססות על קשר יהודי ועל כך שאנחנו אחים. גם אם אתה כועס על זה שהבן שלי לא משרת בצבא ואני כועס על זה שאתה מחלל שבת בפרהסיה, שנינו מסכימים שאנחנו אחים שאוהבים ומכבדים זה את זה. אין לנו שום מטרה לשנות זה לזה את החיים, אלא לשנות את התפיסה זה כלפי זה".
אז החיבור נוצר על בסיס לימוד משותף?
"החיבור הוא לאו דווקא דרך לימוד", היא אומרת. "הדבר העיקרי הוא הקשר והאחווה. כשאני מציגה את הפרויקט לחילוני ולחרדי אני תמיד אומרת 'תצטרף למיזם רק אם אתה מסוגל להכיל אותו כאח, בלי הסתייגויות. להתקרב אליו, להשתתף איתו בחוויות האותנטיות שלו'. אנחנו מתעסקים במכנה המשותף החזק שלנו – היהדות שלנו, וזה הציר שעליו מונח הקשר. אם רוצים ללמוד תורה זה מצוין, ואם רוצים לשוחח על היסטוריה יהודית, על מורשת או על מלחמת ההישרדות שלנו מול אויבינו זה גם טוב".
המיזם מעודד את החברותות להעמיק בסוגיות שונות מהזווית היהודית שלהן, כמו איך רואה היהדות את מעמד האישה, לאומיות, מלחמה ונושאים אקטואליים אחרים. "רוב החברותות עוסקות באקטואליה ממבט יהודי, וההדגשה היא ששנינו יהודים באותה מידה ושהתורה שייכת לשנינו. הקשר האישי מהווה גשר נפלא בין עולמות שלא נפגשים כמעט במרחב הציבורי והחברתי בישראל".
גל הצטרפות בעקבות הטבח
פרויקט נוסף של 'קשר יהודי' מתקיים עם מכינות קדם־צבאיות, כאשר קהילה חרדית שגרה בסמוך למכינה קדם־צבאית מקיימת פגישות חברותא עם חניכי המכינה.
לא נתקלת בהתנגדות של ראשי מכינות ליוזמה הזאת?
"זו שאלה מצוינת", היא מחייכת. "גם אני לא חשבתי שזה יתקבל. הרי המכינות מכשירות את הצעירים לצבא, הם נותנים עוד שנה למדינה ולרוב גם מתחייבים לשירות קבע, אז למה שירצו להכיר חרדים שיושבים ולומדים תורה? אבל לשמחתי גיליתי שאצל ראשי המכינות והתלמידים יש ליברליות ופתיחות. הם רוצים להכיר אותנו, כי אפילו כדי להתווכח ולחלוק צריך לדעת במה אנחנו מאמינים".
לכל מפגש עם צעירי המכינות ניתן נושא, והנוכחים מתחלקים לחברותות ולומדים על הנושא הנבחר, כמו למשל בחירה חופשית. "השנה 'קשר יהודי' מקיים מפגשים עם 1,800 חניכי מכינות", אומרת שניידר. "בכל מסיבת סיום אני רואה איך נוצרות חברויות מרגשות ויש לי דמעות בעיניים: חסידים עם מכנסיים בתוך הגרביים וכל השמונה בגדים ונערים צעירים מקסימים, יפי נפש, שהולכים למסור את נפשם למען המדינה. הצד החילוני מעיד כי למד להכיר את החברה החרדית ואת החשיבות שהם נותנים ללימוד התורה, והצד החרדי מעיד שנחשף לערכים ולמוסר של הצעירים הללו, למוכנות שלהם למסור את הנפש כדי להגן על העם".
היא מעידה שהרבה מהחברותות שומרות על קשר גם לאחר שהמיזם מסתיים. "זה מוכיח שעם ישראל אוהב זה את זה, וכמה חסרה ההיכרות הבסיסית. אם ל־50 אחוזים או אפילו 30 אחוזים מכל מחזור גיוס יהיה חברותא מהמגזר החרדי וייווצר ביניהם קשר אמיתי, מפלס השנאה ירד באופן משמעותי".
יש מטען אמוציונלי בקשר בין חרדים לחילונים. האם חששת שזה ישפיע?
"היו לי הרבה חששות", היא מודה. "חששתי למשל שבחברה החרדית יגידו: מה פתאום להיפתח? זה עלול לקלקל את הילדים שלנו שישמעו דעות פסולות". לכן חשוב לה להדגיש שכל התהליכים שהיא מובילה בארגון מלווים בדעת תורה: "כל גדולי ישראל איתי. הרב אלישיב זצ"ל הקים איתי ביחד את הפרויקט המדהים הזה. אחרי פטירתו התייעצנו עם הרב שטיינמן, קיבלתי הרבה הנחיות ותמיד לקחתי ברצינות את הדברים וראיתי ברכה". היא כמובן מקפידה על הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים: "בכל פעילות במכינה יש קבוצת בנים וקבוצת בנות ולומדים בנפרד. זה עולה לי כפול כי אני מפעילה שתי קבוצות, אבל בלי הפרדה מוחלטת החרדים לא יבואו. אני גאה ב'קשר יהודי' שלא זז מההלכה ומתפעלת מראשי המכינות שמבינים את זה לחלוטין".
לפני 7 באוקטובר הריב הפנימי הגיע לשיא בפיצוץ של תפילות יום כיפור בתל אביב. זה ריפה את ידייך?
"כן. אמרתי לעצמי ש־20 אלף חברותות הן טיפה בים, ושמול אש המחלוקת הזאת אין לנו כמעט משמעות. יחד עם זאת, 7 באוקטובר נתן לי מבט חדש והבנתי שהתרופה היחידה של העם היא להכיר ולהתחבר. את החמאס לא מעניין אם הם הורגים דתיים או חילונים, ואם היינו מאוחדים ומלוכדים אולי הטבח היה נמנע. כשיש בינינו אחדות ואהבה למרות השוני, אז האויבים לא יכולים עלינו".
היא סבורה שהשנאה בתוך העם הביאה את האסון: "לפני 7 באוקטובר ראיתי הרבה מחלוקות שמאוד הדאיגו אותי. אני יודעת ש'לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל', ושהקדוש ברוך הוא לא מחפש את העבירות שלנו. אבל כשהשנאה כל כך גדולה ומופגנת הוא לא שותק. היו דברים שראיתי ותהיתי, איך אלוקים יבליג על זה? גם בתוך הציבור החרדי היו מחלוקות לא פשוטות ומבחינתי, אם אני מאמינה באלוקים אז אני מאמינה שהוא יגיב. והוא הגיב. אלה לא היו סתם מחלוקות אלא רדיפות, עוינות ומלחמות, ובשבילי זה היה גם זמן של חשבון נפש: האם אנחנו ב'קשר יהודי' ניסינו ליצור מציאות חדשה ונכשלנו, או שבעצם נוצרנו בשביל ה־7 באוקטובר? כי אחרי הטבח אנשים חיפשו קשר זה עם זה. התחלנו לקבל גלים של פניות מחרדים וחילונים שרוצים להצטרף ל'קשר יהודי' ולהתחבר זה עם זה".
חוטפים מצוות לזכות החטופים
לאחר הטבח היא החליטה להגביר את הפעילות בתוך החברה הישראלית, ויחד עם חברתה הרבנית יפה דרעי הגיעה לבקר בכיכר החטופים. "יפה ואני הגענו לשם, וניסינו להתחבא זו מאחורי זו, כי חששנו איך יקבלו אותנו, אבל קיבלו אותנו בהמון אהבה ושמחה".
כאשר משפחות החטופים שפגשה דיברו על עסקאות ועל חילוץ החטופים, היא שאלה: "מי יביא אותם, ביידן? ביבי? מי מסוגל לעשות את זה?". "כולם ענו בכנות שרק ה' יוכל להביא את הילדים הביתה, אז הצענו להם לפנות אליו ולעבוד במישור שלו: לשמור שבת כהלכתה לזכות החטופים, וכמעט כולם הסכימו. כשהבנתי שהם רציניים, פניתי לתורמים חרדים וארגנתי לכולנו שבת במלון כדי שיהיה לכולם קל ונוח לשמור את השבת כראוי וביחד". לשבת הראשונה היא בחרה את המלון הכי יוקרתי בירושלים, וולדורף אסטוריה. "רציתי לפנק אותם בתוך הצער האיום שהם נתונים בו".
לא טענו נגדך שאת מנסה לנצל את המשבר שלהם כדי להחזיר אותם בתשובה?
"אין דבר כזה בעיניי. אי אפשר להחזיר מישהו בתשובה. אנשים לא מטומטמים. להגיד שאפשר להחזיר אותם בתשובה זה לזלזל באינטליגנציה שלהם. אני באה להכיר להם אמת, כי מבחינתי יש אמת של העם היהודי וראוי שכולם יכירו אותה. זה לא שאם מישהו יחזור בתשובה אני אבכה על זה", היא מוסיפה בחיוך, "אבל זו לא המטרה שלנו. אנחנו רוצים שהם יכירו את שמירת התורה והמצוות, ובאותה מידה אני נותנת לחרדים להכיר את החיים החילוניים, בלי שום חשש".
בעקבות השבת הראשונה נוצרו קשרים הדוקים בין פעילי 'קשר יהודי' למשפחות חטופים. "אנחנו משפחת 'קשר יהודי'. עשינו להם עשרות אירועים. כמו כן עשינו מאמץ גדול לחבר את הציבור החרדי לחטופים. כיום בכל בית חרדי רשימת החטופים נמצאת על המקרר וכולם מתפללים להשבתם".
מהחיבור הזה נוצרו חברויות אמיצות. לרבנית שניידר עצמה יש חברת נפש – ענת אנגרסט, אימו של מתן החטוף בעזה. "פגשתי אותה באוהל המשפחות בירושלים ומיד היה לנו חיבור", היא אומרת. "היא באה אליי לשבתות, אני נוסעת אליה להפרשות חלה, היינו ביחד במסע של פגישות בניו יורק ובוושינגטון. אנחנו מבלות הרבה ביחד ובעיקר משוחחות בשעות הקטנות של הלילה. היא כותבת לי 'צילי, באיזה מצב את?' או שאני כותבת לה 'ענת, את ערה?' ואז מתחיל מרוץ של טלפונים עד שבסוף היא אומרת לי 'טוב צילי, עד שאני לא אגיד לך "אין עוד מלבדו" את לא תיתני לי לישון, אז בואי נגיד כבר עכשיו "אין עוד מלבדו"'".
הקשר עם המשפחות חוצה מגזרים ודעות פוליטיות. "הם יהודים שאוהבים את עם ישראל ומוכנים למסור את הנפש למענו. למשל, חברתי ענת אומרת שהיא לא מסכימה בשום פנים ואופן לשום פעולת חילוץ, כי היא לא מוכנה שאפילו חייל אחד ימשיך להסתכן בשביל הבן שלה. אלה מילים של עוצמה וגבורה יהודית". בין משפחות החטופים שמקיימות קשר הדוק עם הארגון נמצאות משפחותיהם של עומר שם טוב, קית' סגל, אגם ברגר ועוד. עומר שם טוב חזר הביתה בדיוק שנה לאחר שאימו החלה לשמור שבת עם ארגון 'קשר יהודי'.
"כולם ראו את ה' בעיניים"
שניידר לא שוקטת על שמריה. "אני לא מבזבזת זמן על שינה", היא מספרת. "בימים כאלה גורליים לעם ישראל אין לי זמן לישון". לפעמים התורמים שלה הם אלה שמדרבנים אותה לפתוח בפרויקטים נוספים. כך היה גם עם החיבור לשורדי מסיבת הנובה. "ישבתי עם יהודי בניו יורק וסיפרתי לו שמשפחות החטופים התחילו לשמור שבת לזכות הילדים שלהם ולשחרורם. הוא שאל אם יש לי עוד רעיון לשמירת שבת גדולה שיכולה לעזור לחטופים. חשבתי רגע ואמרתי: 'כן, אפשר לקרוא לשורדי הנובה ולהציע להם לשמור שבת לזכות החטופים'. הוא מיד הסכים לתרום את השבת הזאת".
כך קם לו מיזם 'מהנובה לירושלים'. "את השבת הראשונה לשורדי הנובה עשינו במלון מצודת דוד", היא משחזרת. "פרסמנו בכל הרשתות שאנחנו מארגנים שבת של 'מהנובה לירושלים' ושאלנו מי רוצה לבוא לשמור שבת כהלכתה לזכות החטופים".
לשבת הראשונה הגיעו כמאה שורדי נובה. "לא ידענו איך יהיה ולקראת מה אנחנו הולכים והיינו די בלחץ. הגיעו חבר'ה מלאים קעקועים ופירסינג שנראים רחוקים משמירת מצוות, אבל כולם באו בהחלטה לשמור שבת כהלכתה". אחרי חודש ערך הארגון עוד שבת לשורדי הנובה, ואליה הגיעו כ־150 איש. "יש לכולם סיפורים בלתי נתפסים. רבים מספרים שהם ראו את אלוקים בעיניים. כולם בירכו 'הגומל' ורבים הצטרפו לחברותות", מעידה שניידר. לשבת השלישית הגיעו כבר כ־300 שורדי נובה.
איך הם מתמודדים עם הניתוק מהטלפון, מהיומיום?
"זה מאוד קשה להם, חלקם מטפסים על הקירות עד שהשבת יוצאת כי הם משתגעים לסיגריה. אבל הם עושים את זה למען החטופים", היא אומרת בהערכה.
ואז הגיע שמחת תורה תשפ"ה. "זה יום מאוד מורכב בשבילם. זה יום ההצלה שלהם, אבל גם יום זיכרון להרבה מהחברים שלהם. החלטנו לארגן שמחת תורה עם שורדי הנובה, והחוויה שאני חוויתי שם הייתה פשוט וואו! בכל חיי עם הציבור החרדי לא ראיתי דבר כזה! כולם עלו לתורה, נמכרו עליות ששילמו עליהן במצוות, וכל אחד קיבל על עצמו משהו. זה היה באמת מרומם ומאוד רוחני".
כמו עם משפחות של חטופים, גם הקשר עם שורדי הנובה הפך לקשר משפחתי: "יש לנו קבוצת ווטסאפ של 400 שורדי נובה. הם כל הזמן מדברים על כך שהם לא הכירו את החרדים וחשבו שזה מגזר שאי אפשר להיות איתו בקשר בגלל השונות הגדולה, אבל יצרנו איתם קשר חזק ועמוק. ברגע שמכירים אדם אחד לעומק, זה שובר את הסטיגמה על כל המגזר. היה שם אחד שאמר 'אנחנו רואים שמאחורי כל הסטיגמות שרואים בתקשורת יש בני אדם שהם בדיוק כמונו. אולי ההשקפה שונה, אבל אנחנו בני אדם ויש בנו את המהות וברגע האמת כולם פונים לאלוקים'".
היא מספרת לי את סיפורו של אורי, אחד משורדי הנובה שהכירה דרך המיזם: "כשהתחילו היריות הוא ברח מהמסיבה ברכב עם שני חברים. הם נסעו וירו עליהם מכל הכיוונים. הנהג נהרג והוא, שישב ליד הנהג, לחץ עם היד על דוושת הגז תוך כדי שהוא מתכופף כדי שלא יירו בו. הרכב התהפך והוא והחבר שמאחור, אסף, נכנסו לתעלה והסתתרו. הם שמעו המון יריות וגם את החטיפה של מיה שם. אסף נפצע ואיבד המון דם, ואורי כל הזמן ביקש ממנו לשמור על הכרה כי הוא הרגיש שהוא מאבד אותו".
שניהם שכבו שעות בתעלה, וכשאורי התקשר למשטרה הם ביקשו ממנו להפסיק להתקשר כי אין להם איך לעזור לו. "יש לאורי ילד פעוט והוא אמר לעצמו שהוא חייב לחזור אליו. הוא פנה לה' ואמר לו: 'אם אתה מציל אותי ומחזיר אותי לילד שלי, אני אשמור שלוש שבתות ואניח תפילין'. כל הזמן הזה אסף המשיך לדמם ושניהם הבינו שהוא עומד למות. אורי ביקש ממנו להגיד "שמע ישראל" לפני המוות, אבל הוא סירב: "גדלתי בקיבוץ, לא חייתי ולא חונכתי לזה ואני לא רוצה למות ככה". האזור שרץ מחבלים והם העמידו פני מתים, ושמעו יריות קרובות לקרקע כאשר המחבלים עשו וידוא הריגה בחלק מהאנשים, אבל בנס דילגו עליהם.
אחרי שעות נשמעו קולות בעברית והם הבינו שצה"ל הגיע. "אורי קרא לחיילים שהתקרבו, אבל בגלל שהוא בעל עור כהה ויש לו זקן הם חשדו שהוא מחבל ולא הסכימו להתקרב אליו. החיילים כיוונו אליו נשק ואמרו לו 'תגיד את האל"ף בי"ת'. הוא ניסה, אבל מכל מה שעבר עליו הוא לא הצליח. רגע לפני שהם ירו בו הוא אמר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' והחיילים הורידו את הנשק".
אורי ואסף ניצלו מהטבח ואורי הגיע לשבת הראשונה עם 'קשר יהודי'. "כל השבת הוא פשוט טיפס על הקירות", אומרת שניידר. "הוא אמר לי: 'אני מעשן 24/7! מתי זה כבר נגמר?' כשיצאה השבת אמרתי לו 'עכשיו אתה יכול ללכת לעשן', והוא שאל 'את בטוחה? זה ייחשב לי ששמרתי שבת אם עוד לא עשו הבדלה?'. הסברתי לו שהוא יכול להגיד 'ברוך המבדיל בין קודש לחול' ולעשן, והוא פצח בריקוד. אמרתי לו 'מה אתה עושה? לך תעשן במקום לרקוד בגלל שאתה יכול לעשן!' אבל הוא אמר לי: 'אני לא רוקד בגלל העישון, אלא בגלל שהצלחתי לשמור את כל השבת! אני מאושר שהצלחתי! אלוקים, שבת אחת נתתי לך. אני לא יודע אם אצליח עוד פעם'. אבל בשבת השנייה שעשינו הוא ביקש לבוא שוב. אני מאשרת לכל אחד להשתתף בשבת אחת בלבד בגלל העלויות, אבל הוא אמר לי 'צילי, אם תאשרי לי לבוא אני אעשה לך הפתעה'. אמרתי לו 'טוב, תבוא'. לקראת כניסת השבת הגיעה ההפתעה: אסף הצטרף לשבת. כיום אורי שומר שבת וגם אסף מתקרב למסורת.
בשבת הראשונה עם שורדי הנובה השתתפו גם משפחות חטופים. "שלומי ברגר, אבא של אגם, אמר להם: 'ילדי הנובה, אני כל כך אוהב אתכם! אתם מוכנים להקריב את השבת שלכם לזכות החטופים. אני לא יכול להחזיר לכם, הקדוש ברוך הוא ירפא אתכם בגוף ובנפש ויחזיר לכם את כל מה שאיבדתם, כי אתם עכשיו מוסרים את הנפש'. סיון רהב־מאיר, שהשתתפה בשבת הזאת, אמרה: 'את מה שקורה פה עכשיו לא תראו מחר בכותרות של העיתונות והחדשות, אבל תדעו לכם שזאת הכותרת הראשית בשמיים היום'.
"מה שכל כך מיוחד בשמירת השבת של שורדי הנובה הוא העובדה שהמסיבה הזאת התקיימה בשבת ובשמחת תורה, שזו מעין התרסה נגד אלוקים. העובדה שדווקא האנשים האלה שומרים שבת לטובת החטופים היא מעשה הרואי מצידם. אמרתי להם את הדברים הללו בדמעות, והוספתי שאני לא זכיתי למסור את הנפש על השבת כי גדלתי לתוך זה וזה מובן לי מאליו. שבת בשבילי היא הדבר הכי מתוק והכי נעים והכי מפנק בעולם, אבל אתם מסרתם את הנפש ולכן השבת שלכם שווה יותר מ־40 שבתות שאני שומרת".
את מדברת על הניסים שקרו ב־7.10, אבל מדובר בטראומה לאומית נוראה.
"ה' היה צריך לעשות לנו אירוע מטלטל כדי שנאמין בו, כדי שנהיה ראויים לקבל את המשיח ואת בית המקדש. הוא היה חייב לעורר אותנו. אני יודעת את זה משורדי הנובה. כולם אומרים שהם ראו את ה' בעיניים והם מאמינים בקדוש ברוך הוא ומרגישים שהוא הציל אותם כי יש לכל אחד מהם שליחות בעולם. עם זה אי אפשר להתווכח".
***
