בשקט המתוח במסדרון המחלקה לשיקום נשימתי אני מאתרת את החדר הנכון. זיוה קוסטינר מחכה לי בכניסה ופותחת את הדלת לרווחה. "ברוכה הבאה לבית שלנו", היא מזמינה אותי פנימה. בחדר האשפוז של דוד קוסטינר יש לצד המכשור הרפואי משחקים לילדים, שולחן מתקפל, מקרר וציוד מגוון של בית. "זכינו שדוד קיבל חדר לבד. אנחנו כבר יותר משנה נמצאים פה כל הזמן, ימים ולילות, שבתות וחגים. חגגנו פה את ליל הסדר ואת ראש השנה ואנחנו לא מפסיקים לקוות לחזור כבר הביתה, לבית שלנו במצפה רמון".
דוד נפצע בתחילת המלחמה, י"ג בטבת תשפ"ד. הוא נפגע מרסיס בצווארו, הובהל במסוק לסורוקה כשהוא מדמם ומחוסר הכרה וחייו ניצלו בנס. במהלך השנה וחצי מאז הפציעה הוא הספיק להיגמל באופן מלא ממכונת ההנשמה, לחלות בדלקת ריאות שפגעה קשות בריאותיו, לחזור שוב למחלקה לשיקום נשימתי ולהתחיל מחדש את תהליך השיקום. כיום הוא נגמל באופן חלקי ממכונות ההנשמה והוא במגמת שיפור איטית, אבל כמעט שאינו מסוגל להזיז את הגפיים. "לא יכול אפילו לגרד באף", אומרת זיוה אימו, ומסדרת את ראשו על הכר, "אבל הראש חד".
"אנשים לא מספיק מודעים לכך שבבתי החולים ובמחלקות השיקום עדיין יש חיילים פצועים קשה מאוד. ישנם פצועים קשה שהם ניסים מהלכים. הם ניצלו בנס, חיים בנס וחזרו לתפקד. עליהם אנחנו אוהבים ושמחים לשמוע. אבל", היא ממשיכה, "יש גם חיילים פצועים קשה מאוד שחייהם אומנם ניצלו בנס, אבל הם חיים בלי שום איכות חיים, ודוד ביניהם. זה חלק ממחירי המלחמה, ואנחנו משלמים את זה באהבה וגם בכאב".
קוסטינר מספרת גם על המחירים שמשלמים פצועים במצב קל יותר: "בגלל הפציעה הקשה מאוד של דוד, שגרמה ל־100 אחוזי נכות לצמיתות, אנחנו מקבלים את כל המעטפת ממשרד הביטחון. אבל יש משפחות שלמות של פצועים שחייהם השתנו מהקצה אל הקצה והמערכת לא תמיד תומכת בהם. חיילים פצועים שצריכים להילחם על אחוזי הנכות שלהם כדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם. למשל, אם צריך 70 אחוזי נכות כדי לקבל הטבות מסוימות, הרבה פעמים הוועדה תיתן להם 69 אחוזי נכות. מה הבעיה שלכם לתת לו עוד אחוז ושיקבל את ההטבות שמגיעות לו? ואז הם לוקחים עורך דין ומשלמים סכומי עתק כדי לקבל את אחוזי הנכות שמגיעים להם. זה מקומם!"
לדבריה, אין גם מספיק הכרה בהורים ובמשפחות הפצועים. "ברגע שהחייל עובר לשיקום יום, אין שום הטבה להורים והבנה לצרכים שלהם. הם צריכים לקחת ולהסיע את הילד לשיקום יום, ולהוריד את ימי ההיעדרות מהעבודה מחשבון ימי המחלה שלהם. גם כך ההורים מתמודדים עם קשיים עצומים, למה לא לבוא לקראתם ולהקל עליהם? ויש עוד הרבה דוגמאות".
שתי דקות בין מוות לחיים
אנחנו מתחילות בריאיון וקוסטינר מתארת את החיים שלפני הפציעה. "בחיים שלפני, היה לנו בית בתנועה מתמדת, שמח ומארח. אירחנו מדי שבת וחג חברים ובני משפחה", מספרת זיוה בגעגוע. בעלה, הרב צבי קוסטינר, הוא ראש הישיבה הגבוהה וישיבת ההסדר 'מדברה כעדן' במצפה רמון, וזיוה היא מטפלת זוגית ומשפחתית, בעלת קליניקה בבאר שבע ובמצפה רמון, שעסקה גם בחינוך באולפנת אמי"ת בבאר שבע.
הם הגיעו למצפה רמון לפני כ־24 שנים עם גרעין של עשרות משפחות, ישיבת הסדר וישיבה גבוהה, והצטרפו לגרעין התורני שהיה קיים שם בראשותו של הרב דוד אביחיל. בתוך כמה שנים הפכה מצפה רמון מעיירה מנומנמת למקום שוקק חיים עם קהילה דתית גדולה ומגוונת, שהשתקעה ביישוב ומעורה בכל התחומים בו.
"עבדתי יום ולילה, כל הזמן הייתי בעשייה. יש לנו ברוך ה' שבעה ילדים, מתוכם שישה נשואים. דוד הוא השישי. לא היה לי זמן לספונטניות בלוח הזמנים. אפילו בייביסיטר על הנכדים היה צריך לתאם מראש".
המלחמה תפסה את דוד בחו"ל. לאחר שנה של לימודי הנדסת בניין, הוא יצא בחופשת הסמסטר להתאוורר בהודו ונפאל ותכנן להמשיך ולהעפיל אל האוורסט. כששמע על הטבח התכונן מיד לחזור ארצה. במוצאי שמחת תורה הוא הצליח למצוא טיסה דרך דובאי. "הוא התקשר לבקש שאכין לו תיק עם כל הציוד שלו. ביקשתי שיגיע קודם הביתה, אבל הוא לא רצה לאבד זמן. נסעתי אליו עם התיק לשדה התעופה. אני מודה שפחדתי, ידעתי שעדיין יש מחבלים בשטח. לקחתי אותו משדה התעופה לנחשונים. הוא היה לוחם בעורב צנחנים, נכנס לעזה חדור מוטיבציה והספיק להגיע הביתה יותר מפעם אחת להפוגה מהלחימה".
"בתחילת המלחמה שני בניי וארבעת החתנים היו מגויסים בצפון ובדרום", משחזרת זיוה, "אחד הבנים שלי, לוחם מגלן, עבר חוויות מטלטלות כשעסק בפינוי בקיבוצים בעוטף ונחשף למראות קשים מנשוא. הוא התקשר שבור וסיפר על הקושי. דאגתי לו. הבנות והנכדים הגיעו אלינו הביתה כדי לעבור יחד את ימי המלחמה. הרגשתי שאני לא יודעת למי לדאוג קודם. אני ממשיכה לחיות ולדאוג. הדאגה לא שיתקה אותי, אבל חייתי בפחד מההודעה. אסור היה לאף אחד לדפוק בדלת. חששתי שיקרה משהו, ובמיוחד דאגתי לדוד. פחדתי ממוות, לא דמיינתי פציעה".
זיוה עצמה גויסה לחזית האזרחית. בתחילת המלחמה טיפלה במפונים משדרות שהגיעו למצפה רמון, בקבוצות וביחידים. היא טיפלה גם בנשות מילואים צעירות ומודאגות. "ניסיתי להרגיע אותן ולעזור להן להמשיך בתפקוד היומיומי. הקמנו צוות חירום יישובי והפגישות נערכו אצלנו בבית, נערכנו לכל התרחישים האפשריים. על אף שנאבקתי בחרדות, לא יכולתי שלא לדמיין תרחישים משלי. שאלתי את עצמי: זיוה, מה אם זה יקרה לך? הייתי בכוננות, חששתי שאגיע הביתה ויהיו אנשים מסביב. לא ישבתי בבית וחיכיתי לבשורה. בדרך כלל אני אופטימית באופיי, ממש לא אדם חרדתי. אבל כאן הפחד ליווה אותי".
ספרי על דוד.
"דוד ילד מדהים, חכם וחד עם לב ענק. בצעירותו הוא למד בישיבה לצעירים שליד מרכז הרב. אחר כך בחר ללמוד בישיבת יפו כשנתיים, ועד היום הוא בקשר קרוב ורציף עם הרב מאלי, ראש הישיבה. הוא התגייס לעורב צנחנים ושירת כשלוש שנים. החברים משם באים לבקר אותו באופן קבוע מיום הפציעה. אני מכירה כל אחד ואחד מהם, חבר'ה מדהימים שעוזרים ונותנים מענה לכל בקשה של דוד".
לאחר שסיים את השירות הצבאי עדיין הייתה קורונה, והיו הגבלות תנועה בכל העולם. אז הוא יצא למסע לאורך שביל ישראל ועבד בחקלאות במטולה. "הוא כבש שם את לב החקלאים שהתאהבו בו ומתעניינים כל הזמן בשלומו". לאחר מכן חזר לשנת לימודים נוספת בישיבה ביפו. בשנה האחרונה שלפני המלחמה הספיק ללמוד הנדסת בניין, ובקיץ טס לחו"ל כדי להתאוורר לפני שנת הלימודים הבאה.
הגוף משותק, הראש חד
בי"ג בטבת תשפ"ד הייתה זיוה באולפנה בבאר שבע. "התקשרו אליי שני קצינים ואמרו לי שדוד נפצע קשה. לא היה לי מושג שדוד ברגעים האלה בין חיים למוות". את בעלה, הרב קוסטינר, לא הצליחו להשיג, הוא לא ענה לטלפונים. "הבנתי שהוא בשיעור והתקשרתי אליו כמה פעמים עד שהוא ענה. בישרתי לו בעצמי וביקשתי שיישאר זמין כדי שהחיילים יוכלו להגיע אליו לאסוף אותו לבית החולים". לחיילים הרב לא ענה, וכשהם הגיעו לבית המדרש הם נאלצו לחכות עד לסיום השיעור ורק אז התלווה אליהם הרב.
דוד נפגע מאש חיילינו. טעות טכנית הביאה לירי למקום שבו שהו הוא וחבריו. הווסט שלבש ספג את רוב הרסיסים, אבל דוד היה חשוף בצוואר. "הפציעה בצוואר הביאה לשבירת חוליות ולחדירת רסיס בגודל צימוק לחוט השדרה", מסבירה זיוה. "חוט השדרה שלו נפגע אבל לא נחתך, ומאז אנחנו חיים באי־ודאות מתמשכת. דוד מזיז קצת את הגפיים, אבל כמעט לא מרגיש אותן. אנחנו בחוסר ודאות וגם מלאי תקווה כבר כשנה וחצי".
הפגיעה גרמה לו לדימום מאסיבי, וחבר מהצוות הצליח להציל את חייו כשחסם באצבעו את שטף הדם. מסוק שהובהל למקום עם רופא התלבט לאן לפנות את דוד. "אמרו לנו שהוא איבד המון דם ודקות בודדות הפרידו בינו ובין המוות. ברוך ה', למזלנו, הביאו אותו לסורוקה שנמצא קצת יותר קרוב. הוא לא היה שורד לו היו ממשיכים לתל השומר, הבדל של שתי דקות טיסה".
במשך שבועיים הוא היה מונשם בטיפול נמרץ. התחזיות של הרופאים היו קשות. "הסתבר שהפציעה שיתקה אותו מהצוואר ומטה, גם את הסרעפת. היינו בקשר עם נוירוכירורגים מהארץ והעולם, שהיו אופטימיים לגבי היכולת שלו לנשום בכוחות עצמו, אבל לא ראינו שיפור של ממש. הרופאים במחלקה הלכו והתייאשו". במשך החודשים הבאים הגיעו למחלקה פצועים מונשמים רבים, ובתוך כמה שבועות התקדמו ועזבו. "רק דוד נשאר. אני שמחה באמת על כל חייל שהצליח להשתקם, אבל קשה לי בשביל דוד שהתהליך שלנו כל כך ממושך".
לאחר חמישה חודשים בתל השומר ללא שיפור, הגיע הרופא לשיחה עם ההורים מעל המיטה של דוד. "דוד אומנם לא יכול היה לדבר בגלל מכשיר ההנשמה, למדנו לקרוא את השפתיים שלו", מסבירה זיוה בחיוך, "אבל הוא היה צלול, שמע והבין כל מילה, הראש נשאר חד. הרופא אמר לנו בנוכחות דוד שהוא כבר לא ינשום לבד, לא יוכל להזיז את רגליו וייתכן שגם את ידיו. הוא הציע לנו לעבור למוסד לפגועי נשימה כרוניים. הם פשוט הרימו ידיים ואמרו שאין להם כלים לעזור". זיוה והרב צבי לא היו מוכנים לקבל את רוע הגזירה. "ידענו שאנחנו לא מוותרים, אנחנו נלחמים".
"נפצעתי כדי שאתם תחיו"
הרב צבי קוסטינר מעביר שיעורים לקבוצה של מנכ"לים במשק, "אחד מהם הפנה אותנו לפרופסור דיוויד לינטון, מומחה בעל שם עולמי בשיקום מונשמים. פנינו אליו והוא הסכים לבוא לפגוש את דוד ואמר שהוא אופטימי. שמחנו מאוד והחלטנו בהמלצת הפרופסור להעביר אותו למוסד לשיקום נשימתי גולדנקייר נאות המושבה בנס ציונה, ושם טיפלו בו במסירות. לאט לאט התחלנו לראות את השיפור. אחרי חודש פרופסור לינטון התחיל לנתק אותו מהמכשירים לכמה שעות ביום. עם הזמן דוד נשם יותר ויותר זמן בלי עזרת המכשירים, וכעבור חודשיים נגמל מהם לחלוטין ונשם בכוחות עצמו. היינו אופטימיים והעברנו אותו לשיקום נוירולוגי בבית לוינשטיין, ואז הגיעה הנפילה".
דוד חלה בדלקת ריאות ואושפז בטיפול נמרץ במשך שבועיים. "ברוך ה' הוא שרד את זה, אבל הריאות שלו נפגעו", אומרת זיוה. "התחלנו את התהליך מחדש עם עליות וירידות, ולאט לאט הוא שוב נושם לבד חלק מהזמן".
זיוה מרגישה חוב גדול לרופא פרופ' לינטון, שהבין עד כמה חשוב להשקיע גם בנפש, ובמהלך השנה עזר לדוד לצאת מהמחלקה וליווה אותו לביתו שלוש פעמים. היציאה הראשונה הייתה ביום ההולדת של דוד בסוכות. "דוד יצא הביתה עם כל המכשור וחגג איתנו בסוכה. כשהייתה בת מצווה לאחייניות התאומות, דוד ביקש להשתתף והפרופסור עזר לו. בפעם השלישית דוד היה בבית בפורים וקרא את המגילה, כשכל המשפחה והחברים סביבו וגם פרופ' לינטון נמצא לידו ומקשיב לקריאת המגילה".
האם בתור מטפלת יש לך יותר כלים להתמודד עם מצב קצה כזה?
"אני לא מרגישה שאני יכולה להפריד בין ההתנהלות שלי לכלים שרכשתי, בין זיוה האמא לזיוה המטפלת", היא אומרת. "למטופל במצבי הייתי מציעה לא לשקוע בתובענות של האימהות ולעשות גם משהו נוסף כדי להתאוורר". ברגע הפציעה זיוה עצרה את החיים, הפסיקה לעבוד ולא חזרה הביתה ועברה לסעוד את דוד. "כשלושה שבועות אחרי הפציעה החלטתי שאני חוזרת לקליניקה פעמיים בשבוע כדי לטפל בזוגות, וחוזרת הביתה פעם בשבוע. נורא קל להישאב. אני גם זיוה, לא רק אמא של פצוע. אני חייבת לבדל את מקומי". היא מודה שזה עוזר לה בהתמודדות הממושכת. "אם לא הייתי חוזרת לעבוד קצת, לא הייתי מחזיקה מעמד. גם ככה את עושה מעבר למה שאת מסוגלת. אז את חייבת לאגור כוח".
איך משפיעה הפציעה על המשפחה?
"כל המשפחה מגויסת. יש תורנות של בני המשפחה גם בלילות וגם בשבתות. להיות עם דוד בלילות זה הרבה פעמים לילות ללא שינה, כשלמחרת צריך לקום ולתפקד כרגיל בעבודה ועם הילדים הקטנים בבית. יש לי בנות שילדו וממשיכות להגיע לכאן להיות עם דוד כשהן עם התינוק. כשהבעלים היו במילואים, הן לקחו בייביסיטר והגיעו להיות איתו בלילה. בעלי כמובן מגיע. כולם עושים את זה באהבה גדולה. אני ממש מעריצה אותם ואת הכלות והחתנים שנושאים בעול מהבית".
עם הזמן, המשפחה עברה גם תהליך נפשי. "בהתחלה היינו בשוק ואף אחד לא העז לשמוח ולבלות, אבל אחרי כמה זמן הבנתי שאי אפשר להפסיק לחיות. אני מעודדת אותם לבלות, לצאת לנופש משפחתי וכדומה. גם דוד אמר להם שהוא לא רוצה שנעצור את החיים".
הרב אליהו מאלי, ראש הישיבה שלו מיפו, שמקפיד לבוא ולבקר את דוד אחת לשבוע, ביקש ממנו מסר לקראת טקס יום הזיכרון. "אני צריך לדבר בטקס ביפו", אמר הרב לדוד וביקש עצה מה לומר בטקס. דוד ענה לו: "אנשים חושבים שצריך להיות עצובים כי נפצעתי. אבל אני אומר בדיוק להפך. נפצעתי כדי שאתם תחיו, תהיו שמחים, תעבדו, תאהבו ותבלו".
איך השפיעה הפציעה על האמונה בקדוש ברוך הוא?
כאן זיוה מתפרקת ולא מצליחה לעצור את הדמעות. "האמונה לא נפגעה, בכלל לא. גם אין כעס. אולי הייתי רוצה לכעוס. יש לי שאלות, הרבה שאלות. אני חיה כל חיי באמונה שהכול לטובה, אנחנו עוברים דברים קשים ואני לא מבינה למה הבן שלי צריך לעבור את כל מסכת הייסורים הזאת. יש הרבה כאב והכול לוקח זמן. אני מחפשת את ה'הכול לטובה' במצב שלנו", נאנחת זיוה, "הייתי בוכה ברכב כשאני בדרכים, מדברת עם ה'. אני יודעת להודות על מה שיש, אבל אני רוצה נס!"
החדשות שקוממו את דוד
המצב הרפואי של דוד מורכב. חוט השדרה שלו פגוע באופן חלקי, וגם לרפואה אין תשובות חד־משמעיות. "הרופאים לפעמים אופטימיים ולפעמים פחות ואנחנו בהמון תסכולים. לתקווה יש מחיר, אנחנו ברכבת הרים. האכזבות מביאות לשיח עם הקדוש ברוך הוא, יש לי איתו שיח קרוב. אני מרגישה שה' מלווה אותנו בדרך הקשה הזאת. הוא שולח שליחים כל הזמן".
היא מודה שיש גם רגעי שבירה. "כשהגיעה הנפילה וחזרנו אחורה עם דלקת הריאות והחום, נשברתי. הרגשתי הסתר פנים, פניתי בזעקה לקדוש ברוך הוא: ה', מה אתה רוצה? כמה דוד יכול לסבול? אפילו בגיהינום אומרים שזה שנים עשר חודש. דוד כל כך סובל הרבה יותר מזה, הוא כל הזמן על משככי כאבים".
זיוה קשורה מאוד לדוד. "דוד קרוי על שם אבא שלי שנפטר מסרטן. פגשתי סבל גם קודם. אמא שלי מתמודדת עכשיו עם סרטן, בעלי עבר אירוע לב לפני שמונה שנים, אבל שום דבר לא דומה לראות את הילד שלך סובל כל כך. זה קורע את הלב, כמה שאני מנסה להיות חזקה. אני מבקשת מה' שיפקח את עיניי. אני יודעת שאני לא רואה, ואני אומרת לה' שאולי דוד צריך לעבור כברת דרך לריפוי, אבל מבקשת ממנו לדלג, דוד סבל מספיק זמן".
"אני כבר לא מתפללת כמו שהתפללתי בהתחלה. זה קשה", היא משתפת, "עכשיו אני מרפה, מחכה לישועת ה'". כל הזמן מציעים לזיוה סגולות ותפילות. "אני מקבלת בברכה כל יוזמה, אבל אני כבר לא מתאמצת כמו קודם. אני כבר לא עושה אובר, אני מפנה את המרחב. אולי חסמתי ביותר מדי תפילות ומאמצים. למדתי שאיפה שאני מרפה, שם נכנס הקדוש ברוך הוא והשפע. גאולה מגיעה בהיסח הדעת".
איך בעלך, הרב, עובר את התקופה הקשה?
"הוא צדיק. הוא מבין את הקושי, אבל אופטימי ויודע שיהיה בסדר. אני נאחזת באופטימיות שלו. אנחנו לא יודעים כלום, אנחנו בהשגחת הקדוש ברוך הוא. הוא איתי בתפילות. מכיל את הטוטאליות וההתמסרות שלי לדוד על חשבון הבית, ועל כך אני לא מפסיקה להודות לו".
אחרי הפציעה התקשר אל זיוה הסמג"ד שהיה בטנק וירה בטעות את הפגז שפצע את דוד. הוא פחד מהשיחה עם ההורים, אבל העז ליצור קשר ולבקש להגיע. "הרגעתי אותו ואמרתי לו שלא ירגיש רע. אנחנו מאמינים שיש תוכנית גדולה יותר מאיתנו והכול מאת ה'. אנחנו לא כועסים. הוא לא זלזל בנהלים, לא פשע, לא טעות בשיקול דעת. הייתה בעיה במחשב של הטנק שגרמה לזה. אנחנו מזמינים אותו לבוא. הוא התרגש ואמר שזה בדיוק מה שענה לו גם הרב".
הרב צבי קוסטינר נרתם למשימות המלחמה ויצא לשטחי הכינוס ללוות את תלמידיו וחבריהם, לעודד ולחזק אותם לפני הלחימה ובהפוגות. "הוא במתח של כאב ותקווה גם של כלל ישראל וגם של המקרה הפרטי שלנו".
מה מצבו הנפשי של דוד?
"דוד חזק. זו דרך קשה במיוחד ומייאשת וגם לכוח הסיבולת יש גבול. עם כל החוזק, יש רגעי ייאוש ודיכאון. מצבו הכללי, לילות ללא שינה וגם הכאבים החזקים גורמים לו לפעמים להרים ידיים. זה הכי מובן, ואני חושבת שצריך לאפשר לו לחוות את הייאוש, לשהות שם ולתת לזה לגיטימציה. רק כך הוא יוכל להתרומם ולהתקדם הלאה. פעם שמעתי חבר שואל אותו שאלה שלא הייתי מעיזה לשאול, ואני לא יודעת מה הייתי עונה. הוא שאל את דוד: 'לו היית יודע שתיפצע, היית בכל זאת מפסיק את הטיול בהודו וחוזר לארץ למלחמה, או שהיית מתנהל אחרת?' דוד ענה לו שהיה עושה שוב את אותו הדבר בדיוק! הוא משלם מחיר על משהו שהוא מאמין בו. זה ממש הרשים אותי והרגיע אותי", אומרת זיוה.
אבל היא גם מספרת על רגעים קשים בדיוק מאותה סיבה. "כשדוד שמע על נטישת ציר נצרים בהסכם הפסקת האש, הוא לקח את זה מאוד קשה. 'על מה נפצעתי ומסרתי את עצמי? להציל חטופים, להגן על היישובים! אז ויתרנו?' הוא הפסיק לראות חדשות, זה קומם אותו".
איך אתם רואים את כאב הכלל המתמשך במלחמה הארוכה הזאת?
"אנחנו לא פוליטיקאים", נזהרת זיוה, "לא יודעים כלום. אני כן יודעת שגם אם זה ייקח זמן, נצטרך לטפל בעזה. הזהרנו בהתנתקות מההשלכות, ואמרו לנו שהיינו נביאי זעם. כשהיינו הולכים לבקר את אח של בעלי שהיה גר בנצרים, הקיבוצניקים מהעוטף היו צועקים עלינו בדרך שנצא משם".
זיוה מבינה שצריך לשנות משהו בראש, "אנחנו באותה קונספציה. תרבות של כאן ועכשיו, רק שלא נסבול עכשיו, גם אם נסבול אחר כך. ליבי על החטופים והמשפחות. אני יודעת שאני לפחות יכולה לחבק את דוד, לצחוק איתו, לדבר איתו והם לא. אני הכי איתם בכאב, אבל יש מחיר למלחמה, גם ברמת הכלל וגם ברמת הפרט. אתה הכי רוצה להציל את כל החטופים, אבל כשאומרים 'קדושת החיים' זה לא רק קדושת חיי הפרט, קדושת החיים היא של כלל ישראל".
לזיוה ברור שאין ברירה אלא לסיים את המשימה בעזה. "זה הדבר הנכון לעשות. לא רק מתוך הסתכלות ערכית של כיבוש וארץ ישראל, אלא מתוך הבנה שזה מה שיגן על העם. דוד נפצע בשביל עם ישראל, זה קצת מקל כי הוא נפצע בשביל ערך, נכנס לזה ביודעין. כל לוחם שיוצא למלחמה לוקח בחשבון שהוא מסתכן. הוא מסתער כי יש פה משהו גדול ממנו. הדרך שלנו גם במקרה הפרטי וגם במקרה הכללי היא קשה, ארוכה ומתסכלת, אבל עם שינוי בתודעה והרבה סייעתא דשמיא אנחנו יכולים! ואנחנו אופטימיים".
***
