רגע לפני שמבצע כיבוש העיר עזה יצא לדרך, בעוטף עזה התרחש בתחילת השבוע אירוע סוריאליסטי למדי. בצעד תקדימי בשנתיים האחרונות, צה"ל הסיר את חומות הבטון הגבוהות המפרידות בין קיבוץ נחל עוז לבין רצועת עזה. חומות הבטון הללו, שהפרידו בין הקיבוץ לבין הרצועה, הוצבו במהלך מבצע 'מגן וחץ' לפני כשנתיים וחצי, בניסיון לתת מענה לאיומי ירי נ"ט מאזור 'רכס השבעים' ברצועת עזה.
בתקופה האחרונה התחזקה במערכת הביטחון ההערכה כי הריסת התשתיות על אותו הרכס, יחד עם הימצאות כוחות צה"ל במרחב – ימנעו אפשרות של ירי מהרצועה אל עבר היישובים. בד בבד עם הורדת החומות נפתח מחדש ציר הגישה המרכזי לקיבוץ נחל עוז, שהיה סגור לתנועה במשך שנתיים וחצי: כביש 25 בקטע שבין צומת סעד לקיבוץ.
החזרה החלקית לשגרה בעוטף עזה מתרחשת בזמן חימום המנועים בצה"ל לקראת הרחבת הפעילות ברצועה, ובראשה כיבוש העיר עזה. בימים הקרובים צפויים להתייצב 60 אלף חיילי מילואים שגויסו למבצע, שעתיד לצאת לדרך בתוך ימים ספורים. אף שמדובר בסבב רביעי או חמישי בעבור חלק ניכר מחיילי המילואים, כשעתיד המלחמה עדיין לוט בערפל, המורל עדיין גבוה יחסית. חילוץ שתי גופות החטופים בסוף השבוע האחרון – של אילן וייס הי"ד מקיבוץ בארי ושל עידן שתיוי הי"ד שנחטף ממסיבת הנובה, כמו גם חיסול דובר חמאס אבו עוביידה – צפויים לתרום באופן ישיר להצלחת התמרון הקרקעי.
האם בהסרת הבטונדות ובפתיחת הכביש יש משום איתות צה"לי למציאות ביטחונית חדשה בעוטף עזה? תלוי את מי שואלים. "כשחזרנו לקיבוץ אחרי שהיינו מפונים כמה ימים בעקבות מבצע 'חץ וקשת', גילינו את החסימה הזאת", משחזר טום אורן־דננברג, חבר קיבוץ נחל עוז, בשיחה עם 'בשבע', "עדכנו אותנו שמעכשיו והלאה הכביש הזה סגור בחומה בגובה 20 מטר, והיא לא תרד עד להודעה חדשה, בעקבות איום של ירי בכינון ישיר מהרצועה לכיוון הכביש. כבר אז היו ניסיונות מצד הרבש"ץ שלנו והנהלת הקיבוץ לומר לצבא שהחומה הזאת לא מקובלת עלינו, ושזה לא הגיוני לסגור לנו את הכביש הראשי לקיבוץ במקום למצוא פתרון לאיום. הדרך הזאת של התמגנות במקום הסרת האיום לא הייתה קבילה בעינינו אף פעם, ועל אחת כמה וכמה שהיום היא לא קבילה".
בהתאם לכך, מבחינתו הורדת הבטונדות ופתיחת הכביש הן צעד מבורך, אבל לא מספיק. "זה לא פותר את הסוגיה", קובע אורן־דננברג, "זהו צעד אחד מני רבים שצריכים לעשות כדי שבאמת נוכל לשוב לקיבוץ ולבתים שלנו בבטחה, לחיים של שגרה. הצעדים העיקריים המתבקשים כרגע הם בראש ובראשונה להחזיר את עמרי מירן, שחטוף כבר כמעט 700 ימים בידי חמאס, ויחד איתו עוד 47 חטופים וחטופה שעדיין נמקים במנהרות חמאס. לאחר מכן יש להביא את הביטחון שכל כך מגיע לנו. פלסטר זה טוב ונחמד כשהפצע הוא קטן ושטחי. אנחנו דורשים שנפסיק למגן את עצמנו לדעת, ושמדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל יביאו לנו ביטחון ושקט ושלווה, ולא פלסטרים".
"קודם כול שישיגו ביטחון"
אומנם במהלך מתקפת חמאס על הקיבוץ בשבעה באוקטובר משפחתו של אורן־דננברג לא נפגעה ברמה האישית, אך קיבוץ נחל עוז שילם מחיר כבד. בטבח נרצחו 15 איש ואישה – 13 מחברי הקיבוץ ותושביו, מהם ארבעה ילדים, ושני אזרחים זרים. שמונה אזרחים נחטפו מהקיבוץ לשטח רצועת עזה, ואחד מהם נרצח בשבי. חבר הקיבוץ עמרי מירן עדיין מוחזק בעזה, בנוסף לג'ושוע לואיטו מולל, סטודנט מטנזניה שנרצח ב־7 באוקטובר בקיבוץ וגופתו נחטפה. טום אורן־דננברג, אשתו יעל, בתם אלה בת ה־9 והכלב נכנסו לממ"ד עם תחילת המתקפה על נחל עוז. במשך שעות ארוכות הם נחשפו לצרורות הירי ולאירועים הקשים בקיבוץ דרך ערוצי התקשורת של הקיבוץ.
"היום הם מורידים את החומה הזאת, אבל אם בעוד זמן מה תסתיים המלחמה, ובעזרת ה' יוחזרו החטופים, לא מן הנמנע כי בעקבות ההסכם שיגיעו אליו גם כוחות צה"ל יצטרכו לסגת. חמאס הרי לא יהפוך לחובב ישראל, הוא ימשיך לנסות, ולאחר פרק זמן יחלו שוב אירועים ביטחוניים כאלו ואחרים. והצבא, בהחלטה שרירותית כמו שהוא עשה במאי 23', יחליט שהוא שוב מרים חומות, ואז מה?", הוא תוהה, "חלק מהעניין שאנחנו דורשים זה שיקיימו את מה שהבטיחו לנו, לסלול כביש גישה נוסף לקיבוץ. מכיוון שהכביש הראשי חשוף לרצועת עזה, כל עוד ארגוני טרור ישבו שם כנראה אף פעם לא נוכל להשיג שליטה וביטחון מלא בכביש הזה. לפני שנים רבות, ובמיוחד לאחר שבעה באוקטובר, הובטח לנו שייסלל כביש גישה נוסף לקיבוץ נחל עוז – שבעקבות מקרה חלילה כמו שקרה בשבעה באוקטובר הוא יאפשר לנו להימלט מהקיבוץ בעת הצורך. כיום, הדרך היחידה לצאת מקיבוץ נחל עוז היא כביש צר ולא תקני, שבשבעה באוקטובר היה מלכודת מוות".
נשמע שאתה יוצא מנקודת הנחה שלא משנה מתי המלחמה הזאת תיגמר, זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה שוב.
"אני לא יוצא מנקודת הנחה שזה יקרה שוב, אלא רוצה לצאת לפחות מנקודת הנחה שמדינת ישראל למדה מהדברים. אנחנו מחכים, עוד מעט כבר 700 ימים, שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. רק אחרי שיופקו כל הלקחים, בתנאי שהם גם ייושמו, ארגיש בטוח. אבל אם לא יבדקו את הדברים, אז אני נאלץ לצאת מנקודת הנחה שמה שהיה הוא שיהיה, כי בינתיים שום דבר לא השתנה. אוטוטו אנחנו 'חוגגים' 700 ימים למלחמה עקובה מדם. ומה השתנה? חמאס עדיין שם. שנתיים ימים אנחנו מנסים לחסל את חמאס ולא מצליחים. כל חודשיים אנחנו שומעים את ההנהגה שלנו מספרת שאנחנו כפסע מהניצחון המוחלט, אבל זה לא קורה. קודם כול אני מצפה שייתנו לי כביש גישה ראוי ובטוח ותקני לקיבוץ, שישיגו ביטחון, שישיבו את החטופים, שיסיימו את המלחמה ויאפשרו לי לחזור הביתה עם משפחתי".
למרות פתיחת הציר מחדש וההיערכות לשיבה, חלק מקהילת קיבוץ נחל עוז, שפונתה לקיבוץ משמר העמק בעמק יזרעאל, עדיין לא מתכננת לחזור בשלב הזה. כ־45 משפחות, בהן משפחות שכולות, ילדי חטופים ומשפחות עם ילדים קטנים, ביקשו להאריך את תקופת הפינוי בשל חידוש הלחימה. כ־120 מתושבי הקיבוץ עתרו לאחרונה לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להשיבם הביתה, אך עתירתם נדחתה. "כל מי שקיבלו את ההחלטות לסיים את תקופת הפינוי שלנו, הם לא אנשים שחיים שם. אלה אנשים שבמקרה הטוב באים לפגישה שעה-שעתיים-שלוש", אומר טום אורן־דננברג בתסכול, "מי שרוצה להבין על מה אני מדבר צריך לבוא לחיות שם כמה ימים. קיבוץ נחל עוז נמצא על הגבול – אין בינינו לבין עזה שום דבר, אנחנו 700 מטר מהגדר. בינינו לבינם לא מפריד כלום. אנחנו יושבים מול העיר עזה, מול שכונת שג'אעיה. מי שיחיה שם שבוע ימים ישמע את קולות הפיצוצים, את צרורות הירי, את מסוקי הקרב שיורים צרורות מעל הראש, את הטנקים והתותחים שיורים מימין ומשמאל לקיבוץ, את כל רעשי הרקע של המלחמה, את המטוסים שמגיעים, את הפצצות שמטילים. מי שיחיה שם, ובטח מי שיש לו ילדים, כמו שלי יש, יבין שזה לא הגיוני לגדל ילדים בעת כזו של מלחמה. יש לי ילדה שהשבוע התחילה כיתה ה'. איך מדינת ישראל ציפתה ומצפה ממני להחזיר את הילדה הביתה?!", הוא תוהה, "בלילה היא לא תצליח לישון. אני לא מכיר ילד שיכול לחיות לילה אחרי לילה תחת פיצוצים וקירות וחלונות רועדים, ולישון טוב. הילד יתעורר פעם אחר פעם אחר פעם בלילה, ומדינת ישראל מצפה שבבוקר הוא יקום, ילך לבית הספר, והכול טוב. זה לא עובד ככה".
הדיבורים על כיבוש העיר עזה וגיוס מילואים נרחב יכולים לשנות את המשוואה הזאת?
"אני לא יודע במה יועיל כיבוש העיר עזה. אני לא איש צבא, אבל אני שומע את הרמטכ"ל, שאומר שזה לא יועיל. פעם אמרו שכיבוש רפיח יעזור, ופעם אחרת אמרו ח'אן יונס, ופעם נוספת אמרו ג'באליה. כל חודשיים מספרים לנו משהו אחר. בפועל, המלחמה הזאת עוד מעט מגיעה לשנתיים ימים, מה שאומר שאני פליט במדינת ישראל במשך כ־700 ימים. אם הנהגת המדינה, ההנהגה הצבאית וההנהגה הביטחונית סבורות שכיבוש העיר עזה זה מה שיביא את כל החטופים – אלה שחיים ושלמים, ואת החללים לקבורה ראויה במהרה – מצוין. אבל אם לא, אז אני לא מבין במה תורם הכיבוש. המלחמה עם איראן נמשכה 12 יום. תאר לך שהמלחמה עם איראן הייתה נמשכת 700 ימים, ותושבי תל אביב לא היו מסוגלים לחיות בבתיהם 700 ימים. מישהו יכול להעלות אפשרות כזאת על הדעת?".
ממשיכים הלאה מדור המדבר
במבט־על, משה פוזיילוב – לשעבר בכיר בשב"כ וכיום חבר מכון משגב לביטחון לאומי – רואה את הורדת הבטונדות בעוטף עזה, אף שהמלחמה עדיין בעיצומה, כצעד סמלי שמלמד על השינוי בתודעה. "כל זמן שאנחנו שולטים ברכס כמו שאנחנו שולטים בו עכשיו, זה בהחלט נותן מענה טוב מאוד להגנה על היישובים שמאחוריו", קובע פוזיילוב, "העובדה שאנחנו מיגנו את עצמנו לדעת בשנים האחרונות גרמה לנו להיות בתפיסת הגנה. בשיעור הראשון או השני בבה"ד 1 מלמדים את הצוערים כי 'קו ההגנה לעולם ייפרץ'. בזה שאנחנו מורידים את החומות אנחנו בעצם שמים בצד את תודעת המגננה שחיינו בה, וכעת חיים בהתקפה. אנחנו חיים בתוך השטח שלכם, עושים את ההגנה שלנו בחצי המגרש שלכם".
אומנם כרגע נראה שהסרנו את האיום, אבל ייתכן שבהמשך יהיה הסכם, צה"ל ייסוג והאיום יחזור.
"הורדת מיגון היא מעשה שעומד בניגוד לטבע הגרוע שלנו. במשך 30 השנים האחרונות מיגנו את עצמנו כל יום בעוד תלתלית, בעוד גדר, בעוד רואה־יורה. פה אנחנו אומרים, לא. אנחנו שולטים ברכס ואנחנו מורידים איומים. יש פה אמירה ומסר: גמרנו עם ההגנה. אלה הבטונדות הראשונות שמורידים, אפשר היה להשאיר אותן, אבל בעצם העובדה שמורידים אותן מעבירים גם ליריב מסר: אנחנו באים להכריע אותך", הוא מאבחן, "אין לנו פתרון אחר. אנחנו נגמור אותך ולא נצטרך בטונדות. לפני כשנתיים, כשפרצה המלחמה, חשבתי שמה שצריך להפריד בינינו לבין עזה זה חוט דיג שקוף בסוף המלחמה. כשאני רואה את זה, מבחינתי התודעה השתנתה".
לקח קצת זמן עד שהתודעה השתנתה.
"בצדק. צריך לגלות אחריות, אי אפשר לעשות את זה ביום אחד. זה כנראה גם לא ייגמר כל כך מהר. אנחנו חיים בתחושת ניצחון שחיסלנו את אבו עוביידה, אז אנחנו כבר שם. בפועל, זה ייקח עוד שנה ועוד שנתיים. ככה זה מול טרור. צריך לעבוד בשיטתיות, צריך לעשות הפרדה בינו לבין האוכלוסייה, צריך לנתק אותו מהאספקה, צריך להכות בו מכות קשות וכואבות כשהוא מבודד מהאוכלוסייה. ב־50 אחוז מהמקרים שבהם הצליחו להכריע גרילה במאה השנים האחרונות, ככה הכריעו אותה. יש עוד הרבה עבודה. כשתקפנו בסוריה, גם זה היה שינוי תודעה. עברנו להתקפה, לא חיכינו שמישהו יפגע בנו, אלא אנחנו אדונים לגורל שלנו ולוקחים אותו בידיים שלנו. אנחנו עושים את זה בשום שכל. לא באופן גורף, לא כל הזמן, ועושים את זה במקומות שיודעים לתת בהם הגנה טובה. זה מסר טוב לצבא. צריך לחנך פה דורות חדשים. יש פה דור של מדבר שעכשיו התודעה אצלו מתחילה להשתנות, אבל כבר צריך לגדל את הדורות הבאים, וזה נכון לגדל אותם ככה".
המומנטום קשור לעובדה שהצבא מתארגן לכיבוש העיר עזה?
"בהחלט. היה לאחרונה דיון בקבינט, ורצו לעשות הצבעה אם להכריע את חמאס ולכבוש את עזה. ראש הממשלה אמר, אין בכלל מה לדבר, אנחנו נכריע את חמאס. לא צריך בכלל להיות דיון על כך. כל האירוע הזה ייגמר, כל ההתקפה הנבזית והמרושעת של חמאס עלינו תיגמר בזה שאנחנו פשוט נגמור אותם. זה חלק מהמסר, שזה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות. אני מקווה שנעשה את זה".
כאמור, אחרי תקופה ארוכה חולצו בשבוע האחרון שתי גופות חטופים מעומק השטח. כיבוש עזה העומד בפתח מעלה את התהייה אם מגמת החילוצים תלך ותגבר, או שיש גם סיכון באיבוד חטופים חיים. "אין כאן תעודת ביטוח", מסתייג פוזיילוב, "יכול להיות שחטופים ייהרגו. בתחילת המלחמה הייתי סבור שישראל צריכה לשפוט את כל מי שחצה ביום הארור ההוא את קו הגבול, להעמיד אותו לדין בגין פשעים נגד האנושות ולגזור עליו גזר דין מוות. זאת כדי שאם יאיימו עלינו וינסו לסחוט אותנו בזה שירצחו חטופים, ידעו שעל כל חטוף שלנו שהם רוצחים, אנחנו מוציאים להורג עשרה אנשים שלהם.
"זאת מלחמה, וזה יהיה לא פשוט, אבל ככל שאנחנו נדע ליצור את האיום האותנטי על חמאס, נגלה את מה שגילינו בהרבה פעמים אחרות, שכשהסכין על הצוואר שלהם, הם מקבלים החלטות הגיוניות. הם רוצים להציל את עצמם, וזה הסיכוי הכי טוב להחזיר חטופים. מבחינת חמאס, החטופים הם תעודת הביטוח שלו. אנחנו צריכים להראות לו שתעודת הביטוח הזאת עובדת משני כיוונים. עד עכשיו לא הראינו לו את זה, למעט בעסקה הראשונה. בעסקה הראשונה הוא עוד האמין שאנחנו נחושים, ובגלל זה הייתה עסקה כזאת גדולה ומשמעותית. אבל ככל שעבר הזמן, וככל שהתמרונים התקשורתיים שלהם הצליחו, וככל שההפגנות וההתנגדות אצלנו להמשך המלחמה גוברות, הם קיבלו יותר ביטחון שהם יכולים לתמרן. יחד עם תמרון משמעותי, אנחנו יכולים להביא למצב שנקבל חזרה את החטופים, והלוואי שנקבל את כולם".
***
