מה קרה שהתהפכו?
באחד מהמפגשים שזכיתי להשתתף בהם בימי הרפורמה המסובכים, מפגש בין דתיים לחילוניים תושבי כפר סבא, שאל אותי אחד המשתתפים: ״אתה באמת חושב שצריך לגרש את הפלשתינים מיהודה, שומרון ועזה?״. אמרתי לו שזה לא באמת חשוב מה אני חושב ומה הוא חושב, מפני שבשלב זה או אחר, ייקח יום, שנה, עשור או יובל, הם לא יותירו לנו ברירה. זה לא יקרה כי אני אתמוך בזה או כי ממשלה ימנית תחליט על זה, זה יקרה מפני שאנשים כמוהו יחוו על בשרם את הרוע, ומי שישכנע אותו שאי אפשר לתת להם להקים מדינה חמש דקות מכפר סבא יהיו הם עצמם והמעשים שלהם.
לא דמיינתי, כמובן, שאנחנו עומדים על סיפו של טבח שמחת תורה, לא דמיינתי שהם ימהרו לתת לנו סיבה להחריב את עזה. לא דמיינתי שהרבה מאוד אנשים מכל קצות הקשת יתבטאו באמירות חריפות פי כמה מאלה שאפשר היה לומר עד אז, רק מזכיר אחת מרבות: ״במערכה הזו אסור לאפשר מאמץ הומניטרי. צריך להגיד להם: תשמעו, עד שאלה לא משוחררים מצידנו תרעבו למוות. זה לגיטימי לחלוטין״. כן, מדובר בלא פחות מיאיר גולן. ואם הוא דיבר כך, תעשו בעצמכם גזירה שווה או קל וחומר לאנשים נוספים.
היום יאיר גולן כבר לא מדבר כך, לא הוא ולא רבים אחרים. היום המנגינה שלו ושל חבריו היא הפסקת המלחמה תמורת כל החטופים, בלי להזכיר אף תנאי נוסף. הוא יודע שזה כרוך בשיקום הרצועה ובערבויות בין־לאומיות לכך שלא נשוב להילחם בחמאס. הוא בטח לא מדבר על הרעבה כאמצעי להשבת החטופים, אף שמצבם של החטופים החיים שם גרוע לאין ערוך. לטעמו קריאות כאלה שייכות למחנה הפשיסטי.
למעשה מעשים נוראים בדמות חטיפות וטבח, שהצדיקו בעיניו הרעבת אוכלוסייה עזתית עד שכולם יחזרו, כבר לא לגיטימית בעיניו. מן הסתם גם לא פינוי מרצון מעזה, שכרוך בפיתוי כלכלי על מנת לעורר את הרצון.
יאיר גולן הוא לא הנושא בעיניי, השאלה מה קרה לרבים אחרים שכמותו. אפשר לתלות זאת בעייפות מהמלחמה הארוכה הזאת, שנמשכת זמן רב מדי לכל הדעות, מסיבות מובנות ומסיבות בלתי מתקבלות על הדעת כאחד. אפשר לתלות זאת בפוליטיקה וברצון להפיל את הממשלה. אפשר לומר שמוכרים את העתיד למען ההווה, ואפשר לומר שכשלאומיות הפכה מילה גסה רק הסיפור האינדיווידואלי על הפרק. בטח אפשר לומר שכשאנשים מזריקים לווריד תקשורת מחלישה 24/7, זה כמעט בלתי נמנע. את כל ההסברים הללו כבר שמעתי. אולי כל התשובות נכונות, אולי לא, אבל עם התשובות הללו אין לנו הרבה מה לעשות. אני רוצה להתבונן על החלק של הפוליטיקאים מימין, ואיך אולי בכל זאת אפשר לתקן את מה שכן בשליטתנו.
איך מיישבים את גוש קטיף?
אני מבקש לכתוב משהו שאולי פחות פופולרי מעל דפי העיתון החשוב הזה. מאז פרוץ המלחמה דובר לא פעם על יישוב גוש קטיף מחדש, הוקמו בקול רעש גדול גרעיני התיישבות ונאמרו כל המילים הנכונות על הצדק ההיסטורי שתובעת מאיתנו המלחמה הזאת ששורשיה בתוכנית ההתנתקות. השר סמוטריץ׳ אפילו נאם בכנס קטיף לאחריות לאומית וצוטט כמי שאמר: ״אני לא רוצה לחזור לגוש קטיף, זה קטן מדי, זה צריך להיות הרבה יותר גדול, הרבה יותר ברוחב. עזה מאפשרת לחשוב יותר בגדול״.
האם גם אני בעד יישוב גוש קטיף מחדש? כן. בגדול? כן. האם אני חושב שזה עתיד להתרחש בקרוב? אומר כך, כל נאום כזה כנראה מקטין את הסיכוי ודוחה את מימושו של החלום. זה אולי טוב להגן מפני אובדן מנדטים, זה משלהב את הדמיון של הבוחרים הפוטנציאליים. אבל בזירה הממשית, כל דיבור כזה עושה את ההפך הגמור.
מנהיג מדינה או מנהיג מפלגה?
למה בעצם? מפני שכשמנהיגים מוציאים עם שלם למלחמה, להרוג וחלילה להיהרג, הם לא יכולים לחשוב בשפה מפלגתית, הם חייבים לשאול מה הקונצנזוס הרחב שסביבו אפשר לאחד את העם. העם הזה מוכן להילחם כדי שמבצעי הזוועות לא ישלטו עוד בעזה, הוא מוכן להילחם כדי שנפגעי הטבח יוכלו לחיות שוב בדרום אבל הפעם בלי בלוני נפץ ושאר איומים, הוא בוודאי מוכן להילחם כדי להשיב חטופים. כל הדברים הללו היו רלוונטיים בראשית המלחמה ונכונים גם עכשיו. אז מה קרה? ברגע שמונף דגל שאיננו קונצנזוס, הוא הופך להיות דגל שחור שמונע כניסה למערכה. בעיני רבים מעם ישראל ההתנחלויות אינן הפתרון, הן הבעיה. בעיני לא מעטים מהם, לא ההתנתקות הביאה ל־7 באוקטובר, ואלמלא ההתנתקות הטבח היה נעשה ביישובי קטיף. אני חושב שהם טועים, ומן הסתם רבים מהקוראים כאן בטוחים שהם טועים, אבל זה ממש לא משנה. ברגע שהעברת מסר שמטרת המלחמה, בגלוי או בסתר, היא חידוש ההתיישבות, אתה לא יכול לצפות מכל אותם אנשים לתמוך בה. אתה תקבל את ההפך הגמור – מרוב פחד ממניעים התיישבותיים־משיחיים להבנתם, הם יהיו מוכנים לתמוך בסיום מלחמה שיעלה במחיר כל מה שהיו בעדו, כלומר סילוק החמאס, הסרת האיום מהדרום וכדומה.
למי שלא השתכנע מדבריי אני מציע לרגע להפוך את התמונה. מה היה אילו הייתה כאן ממשלת שמאל, שהייתה שולחת את ילדינו לכבוש את עזה ומכריזה שמטרת הכיבוש הוא סילוק החמאס וכאשר זה יתבצע תוקם בעזה מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים? מי מאיתנו היה נלהב להשתתף בטירוף הזה? ככה בדיוק הם מרגישים. ומכיוון שהם מרגישים ככה אין להם אמון בהנהגה, והם מוכנים לפרוש מהמערכה בתנאי כניעה.
מנהיג מפלגה יכול לדבר אל אנשי מפלגתו ולומר שאנו נלחמים כדי להחזיר את ההתיישבות היהודית בגוש. מנהיג מדינה, לא רק ראש הממשלה, גם כל יושב בקבינט ושר בממשלה, חייב להניף דגל שסביבו יתרכז כל העם ולפחות הרוב המוחלט שלו. הדגל הזה איננו התיישבות והוא פוגע בדגלים האחרים.
יש לי תחושה שיישובי יש״ע לא היו באים לעולם אם מישהו היה מגדיר שמטרת מלחמת ששת הימים היא הקמת יישובים יהודיים ליד רמאללה ושכם. זה עבד הפוך. עמדנו על נפשנו וזכינו לנצח בזכות הקונצנזוס סביב המלחמה. אחרי שכבר נכבש השטח קמו ההתנחלויות.
מה אני מציע?
ממש כפי שאמרתי לחבר מהמפגש, דעתי על גירוש ערביי יהודה ושומרון איננה רלוונטית, אבל הם יגרמו לך לרצות בזה. כך ממש גרמו ערביי עזה לקונצנזוס סביבם. אף מילה על התנחלויות, על גוש קטיף, וכן מצידי גם לא פאוץ׳ משיח. אני מעדיף להביא את המשיח בלי פאוץ׳ מאשר לצעוק "משיח משיח" ולהישאר עם חמור. אני בעד דיבור פשוט – לפרוס בפני העם את תנאי העסקה על פי חמאס – המשך שלטונם בעזה, אי פריקתם מנשק, שיקום מלא של הרצועה והחזרת החטוף האחרון כשעזה שלהם תיבנה ותיכונן. יש קונצנזוס נגד זה. יש קונצנזוס שבתנאים האלה חייבים להילחם. צריך לפמפם את זה, את האמת הביטחונית הפשוטה. ואם ביום מן הימים יוכרע החמאס ועזה תהיה בידינו – אפשר להתווכח על גוש קטיף. עד אז, רק דיבורים שמתקבלים על הלב הישראלי המשותף.
אמור מעט ועשה הרבה זה כלל גדול במלחמה. מעט דיבורים ואין סוריה, מעט דיבורים ואין חיזבאללה, מעט דיבורים ואיראן הוכתה קשות, מעט דיבורים וממשלת החות׳ים נקברה באדמה. הרבה דיבורים על גוש קטיף והגליה מרצון – ועזה עודנה על תילה. בשתיקה תעשה לך מלחמה.
לתגובות:
***
